מאת: דני שחק
 
 
 
כתוב בילקוט שמעוני (דברים פרק י): משה שיבח את הקב"ה בתפילתו ואמר: "האל הגדול הגיבור והנורא". בא ירמיה , אחרי חורבן בית ראשון, וראה את הגויים עושים בבית המקדש ככל העולה על רוחם, אמר: "כָּשֹדִים מקרקרים בהיכלו, היכן הן נוראותיו של הקב"ה?" כלומר, אנחנו יכולים לשבח את הקב"ה, רק מצד מה שהוא מתגלה בעולם החומר ומשפיע בו, אך לא לפי מה שהוא מצד עצמו, כי מצד עצמו הקב"ה הוא אינסוף, וכל שבח שנשבח אותו; וכל הגדרה שניתן לו, רק ימעיטו מערכו, ולכן אחרי החורבן, כשראה ירמיהו את הגויים עושים בהיכלו כחפצם, והקב"ה אינו נוקם בהם, אמר, ודאי הפסיק הקב"ה לגלות בעולם את נוראותיו, ואין ראוי לשבח אותו בתפילה במידת "נורא". עמד ירמיהו ותיקן שלא יאמרו בתפילה "נורא", אלא רק "האל הגדול הגיבור".
 הכרויות לדתיים
בא דניאל שחי בתקופה מאוחרת יותר, ואמר: "כָּשֹדִים משעבדים בבניו, איה גבורותיו?" עמד ותיקן שיפסיקו לומר בתפילה את השבח "גיבור", אלא יאמרו רק "האל הגדול". בתקופה מאוחרת יותר – תקופת אנשי כנסת הגדולה – חזרו ותיקנו לומר בתפילה "האל הגדול הגיבור והנורא". ועל השאלה היכן הם נוראותיו? היכן הם גבורותיו? ענו אנשי כנסת הגדולה:  "אדרבה! אלו הן גבורותיו – שכובש את כעסו, ונותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת (עם ישראל) יכולה להתקיים בין כל האומות?"
 
עוד מסביר הילקוט שמעוני (תהילים לה), על הפסוק: "מציל עני מחזק ממנו" – 'עני' שכתוב בפסוק – "אילו ישראל שהם נכנסים בידי אומות העולם, והקב"ה מצילם. ואין עני אלא ישראל, שנאמר: 'והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'' (צפניה ג' י"ב) אמר דוד: כִּבשה בין שבעים זאבים, מה יכולה לעשות? ישראל בין שבעים אומות חזקים, מה הם יכולים לעשות? אילולי אתה (הקב"ה) עומד להם בכל שעה ושעה".
 
ובפרשת תולדות אומר המדרש (תנחומא ה): "המן בִקש להשמיד את כל היהודים וה' לא בִקש, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. בלק ובלעם בִקשו לקלל את ישראל, וה' לא בִקש, שנאמר: (דברים כג) 'ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם'." וממשיך המדרש לספר: אדריאנוס (שהיה קיסר רומי) אמר לרבי יהושע: גדולה הכִּבשה (עם ישראל), העומדת בין שבעים זאבים (שבעים אומות העולם). אמר לו רבי יהושוע: גדול הוא הרועה (הקב"ה) שמצילה ושומרה, ושוברן לפניה." כלומר, אין לתלות את הקיום הנצחי של עם ישראל, בטבעו המיוחד של עם ישראל – ברור שבגלות, עם ישראל הוא חלש ונרדף, ואין בכוחו להציל את עצמו – תופעה כזו חייבת לבוא מכוח התערבות חיצונית, של גורם עליון, השולט בהיסטוריה, ודואג להמשך קיומו של עם ישראל, למרות שעל פי טבע הדברים, דבר כזה לא יתכן.
 
ההיסטוריה נשלטת על ידי כוח עליון, שנותן להיסטוריה של שאר אומות העולם להתנהל על פי טבע, אך מתערב כל הזמן, בכל מה שקשור לגורלו של עם ישראל. ואת זאת נדע גם בלי לדעת את העבר הרחוק, אם רק נתבונן באירועים המתרחשים לנגד עינינו כאן ועכשיו: שישה מיליארד בני אדם יש בעולם כיום, ומתוכם מספר היהודים הוא פחות מאחוז, ובכל זאת, היהודים מייצרים יותר "רעש" ומושכים יותר תשומת לב, מכל הגויים גם יחד.
 
לפניכם לקט של ציטוטים, שנלקחו מדבריהם של אנשים מלומדים וחשובים, המלמדים אותנו, עד כמה חריגה ההיסטוריה של עם ישראל, מחוקי ההיסטוריה הפועלים על שאר האומות:
 
הסופר האמריקאי (הלא יהודי) מארק טווין, אמר על היהודי את הדברים הבאים:
"אם הסטטיסטיקה מדויקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהֶר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים, ללא כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות היו לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי, כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח שלו?".
 
 

ציטוט מדבריו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר:
"אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהוא מעבר לזמן".
 
הפילוסוף הרוסי  ניקולאי ברדייב כתב:
"לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה הייתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מיסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".
 
הסופר האמריקאי הרמן ווק:
"עָם זה התגבר על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שלפי דרך הטבע אי אפשר לעמוד בהם. קיום ממושך זה, בניגוד להיגיון ההיסטורי, הוא דבר מופלא ביותר ומצריך הסבר". 
                         
הפילוסוף והמתמטיקאי  הצרפתי בלז פסקל:
"מוצא אני עם מיוחד בקרן זווית של העולם. נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק מכולם. עם שקורותיו קדמו במאות שנים רבות לקורות התרבויות העתיקות ביותר... עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי".
 
פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי:
"כתבתי אי פעם שהיהודים הם 'תאונה' של ההיסטוריה, משהו שאיננו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה".
 
ההיסטוריון הישראלי, פרופ' שמואל אטינגר: 
"מהו סוד קיומם המתמיד? מהו סוד התחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציביליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – ואילו היהודים נשארו יהודים?...  בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. קיומם המתמיד שימש נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ולשנאה כאחת".
 
הכומר שהתגייר, אברהם לבני:
"עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים בעבור העולם הנוצרי 'מסתורין'. מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה, יותר משניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת להיפטר מהעד הטרדן: רדיפות, טביחות, השמצות וכל סוגי האלימות המוסרית והפיזית האפשריים. אלא שהעם שרד, והישרדות העל-טבעית הקנתה מימד נוסף למסתורין זה".
 
(רשימת הציטוטים שהבאנו, היא באדיבות ארגון ערכים)
 
חריגותו של עם ישראל, איננה בעצם העובדה שזהו עם עתיק-יומין, שממשיך להתקיים שנים רבות אחרי שהאימפריות גדולות קרסו ונעלמו – יש עוד עמים שקיימים כבר אלפי שנים, ועוד דתות שקיימות אלפי שנים – לא בכך העניין. הפלא הגדול בקיום עם ישראל הוא: שעם ישראל קיים למרות שממלכות גדולות, שמו להם למטרה לרדוף אותו ולהשמידו, כבר אלפי שנים, ולמרות הכול, וכנגד כל הסיכויים, עם ישראל דל האמצעים, ממשיך להתקיים ביניהם. רק על רקע ההתנגדות החריפה לקיומו, הופך הקיום הפלאי של עם ישראל, לחריגה פלאית המחייבת הסבר. ההיסטוריונים, שמכירים את תולדותיהם העמים, יודעים זאת יותר טוב מכולם, והם אומרים זאת בפה מלא. הראָיה הגופית, שעם ישראל הוא מושגח מלמעלה, נובעת מכך שעל פי דרך הטבע, אמור היה עם ישראל להיכחד במהלך ההיסטוריה כבר מזמן, אך הוא ממשיך להתקיים באורח פלא.
 
קיומו של עם ישראל הוא חריגה מהטבע ההיסטורי של שאר העמים. לפי חוקי ההיסטוריה היבשים, לא אמור היה להיות לעם ישראל מקום, והוא מהווה חריגה, המגלה התערבות של גורם חיצוני במהלך האירועים ההיסטוריים. חריגה כזו, מוכיחה כי יד נעלמה – גורם חיצוני העומד מעל חוקי ההיסטוריה ושולט בהם – משפיע על מהלך העניינים בהיסטוריה, ודורש את טובת עם ישראל, וחפץ בהמשך קיומו, על אפם ועל חמתם של אלה המבקשים להשמידו (ראה הרחבה בעניין 'החריגה' במאמר: לשחות נגד הזרם).

 

 
החריגה ("פִּיפּס")
 
לחריגותו של עם ישראל, יש מסר ברור. ההשגחה המיוחדת על עם ישראל, לטוב ולרע, מהוה ראָיה, המבררת לנו במה חפץ האלוקים: הוא חפץ בקיום עם ישראל, ובמה שעם ישראל מייצג ודוגל בו – בתורת משה. זאת הסיבה האמיתית שבגללה מבקשים רשעי אומות העולם למחוק את שם ישראל מן המפה, ולהכחיש את ההיסטוריה של העם היהודי ואת חריגותה. תמיד נהיה לצנינים בעיניהם של שונאי ישראל, כי עצם הקיום שלנו אומר משהו שהם מעדיפים היו לשכוח. ולנו היהודים, אין טעם לנסות ולברוח מן הגורל היהודי – גורל אשר החלשים שבינינו רואים בו מעמסה כבדה (לפעמים עד כדי שנאה עצמית ממש), ואילו החזקים שבינינו רואים בו יעוד, וזכות גדולה שנפלה בחלקינו. היהודי הנצחי, המחזיק בחיקו את ספר תורת משה, הוא איתות ("פִיפס") שמשמעותו ברורה ומהדהדת מסוף העולם ועד סופו.
 

זאת גם הסיבה לכך שמנסים להכחיש את השואה, כיוון שגם השואה, עם כל הרעה שבאה על עם ישראל בזמנה, בסופו של יום, גורמת לאנשים לתהות מה היה לו לעם המוזר ויוצא הדופן הזה, שדברים כל כך תמוהים קורים דווקא לו, והוא לא מפסיק לרדת מהכותרות?! גם השואה מראה שעם ישראל מקבל יחס שונה. לטוב ולרע ישנה מעורבות פעילה בגורלו, מצד גורם שבכוחו לשבש את כללי ההיסטוריה.
 
נכון שההיסטוריה שלנו מלאה בסיפורים פלאיים ועל טבעיים, שההיגיון מתקשה לעכל, אבל ההיגיון איננו קנה-מידה לבירור האמת מן השקר, ולא עליו מתבססת הידיעה, כי אם על ראָיה גופית, כפי שהסברנו בפרקים הקודמים (ראה הרחבה בעניין במאמר: נושאי החותם).
 
אני כשלעצמי זכיתי לראות ניסים גדולים במלחמת המפרץ, ואולי כדאי שאעשה גם אני את חלקי לטובת הדורות הבאים, ואספר ברבים, על הנסים שהתרחשו אז, בשנת תשנ"א.
 
***
 
מלחמת המפרץ הייתה גם היא אירוע בסדר גודל היסטורי, בו הטביעה ההשגחה העליונה את חותמה על המציאות, בצורה מפורסמת וגלויה לעין כל. הייתה זו תקופה של ניסיונות לא קלים מחד, אך ניסים גלויים מאידך. האמונה בבורא העולם, חיזקה אותי מאוד באותה תקופה מפחידה, וכך יכולתי לעבור תקופה זו מתוך תחושת ביטחון יחסי.
 
כשפרצה המלחמה גרנו בבני ברק. גל העלייה הגדול מרוסיה היה אז בעיצומו, ומחירי הדירות הרקיעו שחקים. הקומוניזם ברוסיה התפורר ורוח של קפיטליזם דורסני, סחפה את העולם. הממשלה התנערה מכל אחריות כלפי האזרחים, במה שנוגע לזכות לקורת גג וכדומה, ולא נותר לנו – כזוג צעיר ודל אמצעים – על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. אני נזכר כמה קשה היה לנו אז לשלם שכר דירה, אך למרות הקושי, הייתה זו תקופה מסעירה ומרגשת, בה כולנו ראינו עין בעין, כיצד בורא העולם מקבץ את נידחי עמו ישראל, ועוסק בבניינה של ארץ ישראל.
 
לא שמנהיגיה החילוניים של מדינת ישראל מקבלים את החלטותיהם בהתאם לרצון ההשגחה העליונה. מנהיגים אלה ניסו להפוך אותנו לעם ככל העמים, אלא שההשגחה ניתבה את האירועים לטובה – להשיב יהודים רבים אל ארץ ישראל.
 
בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ניכר היה לכל מתבונן, שמאחורי הקלעים יד האלוקים היא המושכת בחוטים, והיא שמכוונת את האירועים לעבר נקודת מפנה פלאית ("פִּיפּס"), שבה יהודים רבים מכל רחבי העולם מתקבצים בהמוניהם לארץ ישראל. וזאת לאחר אלפיים שנות גלות ופיזור, על פני כל קצות תבל. הראיתם מימיכם חריגה היסטורית בולטת כל כך?
 
באותה תקופה למדתי תורה בכולל "חזון-איש" בבני ברק, ושם בקומה העליונה, ישב ולמד הרב חיים קנייבסקי. רוחות המלחמה החלו מנשבות, ובעיתונות החרדית התפרסמו ידיעות מבהילות על אמצעי הלחימה הכימיים העומדים לרשותו של סדאם חוסיין – נשיא עירק. חודשים מספר לפני המלחמה, שמעתי את קולו הבוטח של סדאם ברדיו, כאשר איים שיש בכוחו להשמיד את מחצית מדינת ישראל בנשק שברשותו, ולמרות שבדברי הפרשנות שהושמעו מיד לאחר דבריו, לעגו ל"דברי התרברבות שלו", אני חשתי שהפעם זה רציני (זה לא היה נשמע כאיום סרק).
 
והנה בהיותי לומד בכולל, מספר לי החברותא שלי, כי רבי חיים קנייבסקי אמר שאין מה לדאוג מהמלחמה, ולא יקרה כלום. על רקע תופי המלחמה שהדהדו באוויר, והידיעות מרגיזות הלב שאנשים העבירו זה לזה מפה לאוזן, והפחד הכללי ששרר ברחובות מפני העתיד הבלתי צפוי, היו הדברים שאמר חריגה פלאית ("פִּיפּס").
 
הדבר עמד בסתירה גמורה להערכותיהם של כל המומחים הצבאיים, ולאווירת כובד הראש והחשש, שאפפה את הכול. להזכירכם שההמולה מסביב הייתה רבה, כולם היו עסוקים בקניית סרטי הדבקה וניילונים, על מנת להפוך חדר אחד בכל דירה לחדר אטום, שאליו יכנסו בני המשפחה בשעת מתקפת טילים. ובאווירה מתוחה זו, פתאום קם לו אדם והולך לו בניחותא, בכיוון המנוגד לכיוון שאליו כולם רצים – ממש פלא!
 
ברור היה לי, שיש דברים בגו.
 
כל דבר פלא המנוגד לטבע הדברים, צריך להתעכב עליו ולתהות על קנקנו. משה רבנו ראה את הסנה בוער באש, אך האש לא מעכלת אותו. הוא לא המשיך הלאה, אלא ניגש לראות – "וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?". היו שם רועים נוספים שראו את הסנה בוער, אך רק משה התעכב וניגש לבדוק – וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה – רק מפני שמשה אהב לחקור, ונתן דעתו לפענח את הפלא שבסנה, הוא זכה לגילוי אלוקי מתוך הסנה.
 
***
 
ביום בו נפל מטח הטילים הראשון, התארחנו אני ואשתי בבית חמותי בירושלים. כבר בערב החלו להישמע אזעקות וכולם נכנסו לחדר האטום. אני נשארתי מחוץ לחדר האטום.
 
אינני יודע אם הייתי נוהג כך גם היום, סוף סוף הדאגתי את האנשים מסביבי וזה לא היה הוגן, אבל אז עוד הייתי צעיר, ואולי אידיאליסט קצת מעבר למידה הראויה, והאמנתי שצריך לקיים את מה שמאמינים בו בלי להתחכם, ולכן נהגתי כך. זה לא שהיום אני לא מאמין שצריך לקיים את מה שמאמינים בו, אבל בדיעבד זה מאוד הלחיץ את חמותי ואת כל הסובבים אותי, אז אולי לא ראוי היה להוסיף דאגה על דאגתם. מכל מקום כך עשיתי אז, וזהו סיפור המעשה.
 
בבוקר יצאה אשתי לבשר לי שטילים כן נפלו, אומנם היה זה הרחק מאיתנו, אבל "איך זה מסתדר עם מה שהרב אמר שטילים לא יפלו?", היא שאלה.
 
"הוא לא אמר שלא יפלו טילים", עניתי, "הוא רק אמר שלא יקרה כלום". אז היא הוסיפה ואמרה: "ברדיו אמרו שהטילים פיזרו גזים רעילים ואנשים נפגעו". "לא יכול להיות" אמרתי, ואז היא הלכה.
כעבור רבע שעה היא חוזרת ואומרת: "ברדיו הודיעו בדיוק עכשיו, שאומנם הייתה זאת טעות, ולא היו גזים, וגם אף אחד מן האנשים לא נפגע"...
 
***
 
אינני זוכר בדיוק את רצף המאורעות במלחמה, אבל כן זכורים לי הבזקי תמונות, שהשאירו עלי רושם חזק במיוחד, ולפיכך נחקקו בזיכרוני. אני זוכר את האווירה המתוחה ששררה אז, את הפיצוצים העזים שנשמעו ברחובות בני ברק. אנשים מיהרו למצוא מחסה כל פעם שהאזעקה הדהדה בחלל האוויר, כשהם חוששים ורועדים, וגם אני חשתי פחד, אבל גם הרגשתי שאני מוכרח לגבור עליו, אחרת אני מבייש את אמונתי.
 
אני בִּפרט זוכר את אחת הנסיעות באוטובוס מבני-ברק לירושלים בשיאה של המתיחות. האוטובוס עשה את דרכו במעלה ההר, כשהוא עמוס בנוסעים. אחד הנוסעים שישב בספסלים האחוריים של האוטובוס, היה אדם דתי, והוא קרא לעברו של נוסע, שישב במרכז האוטובוס, שיסגור את החלון – "שלא יבואו עלינו גזים" הוא אמר.
 
"השם שומר עליך! למה אתה דואג", השיב לו הנוסע שבמרכז האוטובוס, דווקא היה חילוני, אלא שקיווה לשאוב מעט ביטחון בשעה זו, מאמונתו של הדתי, והפחד שהפגין זה, הגביר במידת מה את פחדו שלו.
כאשר ירדנו מאותו אוטובוס מתוח, פורקים את עגלת התינוק מתא המטען בסיומה של נסיעה בין עירונית, עמדו שם כמה חיילים וחיילות שהסתכלו עלינו, ועזרו לנו באדיבות מרובה, ובחיוך רחב, להוציא את העגלה. הרגשתי שהם שמחו לראות אותנו יוצאים לנסיעה עם תינוק, בזמן שבנמלי התעופה הסתרכו תורים ארוכים של אלה המבקשים להימלט מן הארץ, מה שלא הוסיף למורל. ההתנהלות השגרתית שלנו נסכה בהם אמונה.
 
אגב, לפני מספר שנים נסעתי בכביש 443 לירושלים, ועברנו ליד כפר ערבי שעמד מחוץ לגדר ההפרדה. במרכז הכפר הזדקר בית שנראה היה כמו ארמון פאר מארץ האגדות, ובלט מעל הגדר, ומעל בתי הכפר הפשוטים. שאלתי את הנהג (שהיה הערבי) האם הוא יודע למי שייך בית זה. הנהג ענה לי שהבית הוא בבעלותו של עשיר גדול, שגר בו חודש אחד בשנה, ובשאר הזמן נמצא בארה"ב, שם הוא מנהל את עסקיו המסועפים. "מדוע שעשיר גדול יגור בכפר הבנוי על אדמת טרשים", תמהתי בקול. בתודעתי חקוקות תמונות של ערביי הכפרים, כאשר הם עושים את דרכם על חמורים, ודאי לא על לימוזינות. "עשיר בסדר גודל כזה מדוע שלא יגור באזור יוקרה בסמוך למקום בו נמצאים עסקיו", שאלתי את הנהג. "יש לו משפחה כאן!" ענה הנהג. "שיעבור יחד עם משפחתו לשם", הקשתי. "אבל יש לו כאן אדמה", חזרה אלי התשובה, "עדיף שאדם ייסע על חמור, ולא ימכור האדמה שלו!", פסק הנהג הערבי. ואני פתאום הבנתי, עד כמה הם נאחזים בכל פיסת אדמה בארץ ישראל. הם יעשו הכול על מנת לנסות ולעצור את אותו תהליך של שיבת עם ישראל לארצו. זאת הסיבה שבלבנון לא נתנו לפלסטינאים, תושבי מחנות הפליטים, לקנות אדמות – על מנת שלא ימצא להם פיתרון.
 
המאבק על הארץ איננו מתוך דאגה לרווחתם של הפלסטינאים, המאבק האמיתי הוא נגד ההשגחה, אשר היא זו אשר יישבה מחדש את ארץ ישראל, וחוללה את התחייה מחודשת של עם ישראל; המאבק הוא נגד התוכניות שבורא העולם מקדם בעולמו, ולפיכך המאבק הזה לא יצליח, וארץ ישראל תמשיך ותפרח עוד ועוד, גם אם יהיו ירידות ועליות בדרך, כי את התוכניות של בורא העולם אף אחד לא יכול לעצור.
 
בספר יחזקאל מסופר על המלחמה של אחרית הימים (מלחמת גוג ומגוג). באחרית הימים ימלוך מלך בשם גוג, שיבוא לכבוש את ארץ ישראל. וכך כתוב בספר יחזקאל פרק כח פסוק ח: "מימים רבים תפקד (הכוונה למלך גוג), באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב, מקובצת מעמים רבים, על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד, והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כולם." רש"י מסביר את הפסוק כך: "מימים רבים תפקד – מימים רבים שחטאת לי תפקד עתה לפני, לזכור עונותיך ולהשיב גמולך. ואשיאך באחרית השנים לבא אל ארץ ישראל. המשובבת מחרב – ששבו יושביה מן הגולה אשר גלו שם ע"י חרב האויב. אשר היו לחרבה תמיד – זה שנים רבות, וסמוך לבואך עליה, חזרו. והיא מעמים הוצאה – והיה לך לשום על לב שהיא מעמים הוצאה (בכוונה) והמוציאה מן העמים לא יעזבנה בידך." – במילים אחרות רש"י אומר: היה עליך לדעת שהתחייה המחודשת והפלאית הזאת ("פִּיפּס") איננה יד המִקרה, אלא היא מעשה מכוּוָן מן השמים המגלה את רצון הבורא, ולכן לא היה לך להילחם בזה.
 
שימו לב איך אפילו על אדם כמו גוג – שונא ישראל שעתיד לשטום את עם ישראל ולצאת עליו למלחמה – תהיה טענה "היה לך לשום על לב שהיא מעמים הוצאה". היה לך לשום על לב, שהמתרחש לנגד עיניך איננו דבר רגיל – לאחר גלות כל כך ארוכה של ניוון ודעיכה, פתאום קם עם ישראל והתקבץ מן העמים; פתאום מתהפכת לה המגמה בכזו חדות; ההרים בארץ ישראל, שהיו חרבים זה אלפיים שנה, חוזרים ופורחים – איך לא זיהית כאן את טביעת האצבעות של יד ההשגחה?! איך לא ידעת שהאלוקים הוא זה שמחולל את הפלא הזה?!
 
אם מאדם רחוק ומתנכר כל כך, דורשים לפקוח עיניים, למרות שמן הסתם קשה לו מאוד לקבל זאת מן הבחינה הרגשית, שהרי הוא שונא את ישראל, ברור שכל יהודי חייב להכיר בכך שתהליך שיבת עם ישראל לארצו מושגח הוא מלמעלה, ולפיכך הוא בלתי הפיך, ואני לא מדבר על השלטון המדיני בארץ, שעל כך יבוא פרק נפרד בהמשך, כוונתי היא שעם ישראל לא יתפזר שוב, בין האומות.
 
הרב שלמה וולבה זצ"ל, גאון המוסר, השמיע את הרעיון הזה באחת מהשיחות שנתן בבית הכנסת שבו נהגתי להתפלל בקריית משה. התארחתי בקריית משה באחת השבתות בזמן המלחמה, והתפללתי בבית המדרש שבו נהג הרב וולבה לתת שיחה בערבי שבתות. בשיחה שהתקיימה באותה שבת הוא אמר, כי ברור לו שלא מרחפת סכנה קיומית על ישראל ממלחמה זו, שהרי אנחנו בעיצומה של העלייה גדולה מברית המועצות, והארץ נמצאת בתנופת פיתוח וגידול שלא הייתה כמותה, וניכר ממהלך האירועים ש"הקדוש ברוך הוא חפץ בבניינה של ישראל, ולא בחורבנה", כך הוא אמר.
 
ידעתי כמה נכונים הדברים שאמר הרב וולבה זצ"ל, אבל הדאגה לא סרה לגמרי מן הלב. זה טבעו של הלב, הוא מתפעל מן המראות והקולות, יותר מאשר מן הידיעות הברורות לשכל, ולפיכך צריך שהשכל ינהל את מעשיו של האדם, ולא הלב. אסור להכניע ולדכא את הלב ואת שמחת החיים הנובעת ממנו, אבל ראוי לנתב את הרצונות והאהבות של הלב, לכיוונים הנכונים והרצויים. השכל דומה להגה, והלב למנוע, אם נחניק את נטיות הלב, נאבד את שמחת החיים, ומה שווה אם ההגה בידיים, כשהמנוע נשנק ומת?
ובלב, עם כל מה שידענו, כרסמה עדיין דאגה, ובפרט המשפחה הייתה מודאגת מכך שאנחנו לא אוטמים את הבית בניילון וסרטי הדבקה. אשתי גם היא לא הייתה רגועה לגמרי, אשר על כן, החלטנו ללכת שוב לרב חיים קנייבסקי ולשמוע ממנו דברים מפורשים.
 
השמועה סיפרה כי בזמן האזעקה, יושב ר' חיים קנייבסקי רגוע בביתו ולומד תורה עם חלון פתוח כהרגלו. הלכנו לפגוש אותו, ובפגישה אמרתי לו את נוסח השאלה שעליו הסכמתי עם אשתי: "בזמן האזעקה אני לא שם מסיכה ולא אוטם את החדר", פתחתי את דברי, והרב מיד נענה: "טוב אתה עושה!", כך שלא נזקקתי להמשיך. ברכתי אותו לשלום ויצאתי למסור את התשובה לאשתי. אומנם, בסופו של דבר בכל זאת אטמנו חדר בבית, על מנת שלא נדאיג את קרובי המשפחה יתר על המידה.
 
כמובן שאין ללמוד מן המעשה הזה, הלכה למקרים אחרים. אז הייתה לרב חיים קנייבסקי, ידיעה ממקור עליון, שלא נינזק מן המלחמה, אך זה לא מחייב שבמקרים אחרים (נקווה שלא יהיו כאלה) הכול עומד לחזור על עצמו בשנית. בקיצור: אין להקיש ממקרה זה על מקרים אחרים.
 
נחזור לסיפור המלחמה: מטחי הטילים המשיכו ליפול, ופעם אחרי פעם חולצו משפחות בריאות ושלמות מתוך הריסות בתיהן, שקרסו מעוצמת הפיצוץ, אך לא היו נפגעים...
 
באחד המקרים נפל טיל על בית מגורים, ומשהתפזרו ענני העשן והאבק, התגלה מחזה מדהים, ראש של אדם מבצבץ מתוך הריסות ביתו, מבעד לערימה של גושי בטון. מספיק שאחד מגושי הבטון הללו היה נופל מעט קרוב יותר אליו, והוא היה נמחץ למוות. מספרים שכאשר באו לחלץ את אותו אדם, שאלו אותו אם נפגע, הוא ענה שלא, רק שכואב לו הראש והוא מבקש כדור אקמול...
 

לאבי יש מכרים לא יהודים בחו"ל, הוא סיפר שאחת מהן התקשרה ואמרה שהם ראו את הרס הבתים העצום בטלוויזיה, ושאלה כמה נפגעים היו (היה זה עוד קודם שהתפרסם הדבר שהטילים נופלים ואין נפגעים), כאשר אבי אמר שאין נפגעים, היא פשוט לא יכלה להאמין – כזה הרס ואין נפגעים?! לא יתכן! – אפילו הגויים הכירו בגודל הנס.
 
לאחר המלחמה זכור לי שקראתי ידיעה בעיתון, על ביקורו של איש דת נוצרי בארץ, הוא נפגש עם אחד הפוליטיקאים הישראלים ואמר לו (בהקשר למלחמת המפרץ) שזה מדהים לראות, איך עד היום, נעשים ליהודים ניסים היוצאים מגדר הטבע. אותו פוליטיקאי ישראלי הסכים איתו, אלא שהוסיף ואמר: רק הלוואי והמחיר של להיות יהודי, לא היה גבוה כל כך... (במקום לשמוח בחלקו הוא עוד מתלונן).
 
עוד סצנה שעולה בזיכרוני מתקופת המלחמה: אני ואשתי הולכים ברחוב בבני ברק בשעת לילה. אשתי דוחפת עגלת תינוק ובתוכה בני. לפתע מתחילה האזעקה. דקה לפני האזעקה הלכנו ברחוב הומה אדם. דקה לאחר מכן הרחוב הפך ריק ושומם, ובבתים שהזדקרו בצדי הרחוב, כל התריסים הוגפו בזריזות, כשהם משמיעים רעשי חריקה צורמים.
 
חושך, ואנחנו ממשיכים ללכת ברחוב ריק מאדם, כאשר האזעקה מקפיאת הדם ממשיכה להישמע בחלל האוויר. זה היה רגע מאוד קשה עבורי, המעיים התהפכו בקרבי, והרגלים היו כל כך כבידות. פתאום היינו שם לבד כשכולם ברחו וקשה היה שלא להיסחף באווירת הפחד. אבל המשכנו להרים את הרגלים הכבדות, צועדים בשעת לילה ברחוב האפל, צעד ועוד צעד, עד שהגענו הביתה. מכל המצבים הקשים שבהם נתקלתי בזמן המלחמה, הפעם ההיא זכורה לי כשעה שהיה לי בה הכי קשה לא לפחד, ולהמשיך לעשות את מה שהשכל אמר לי לעשות.
 
תפילה אחת בבית הכנסת בערב שבת, זכורה לי גם היא במיוחד. בדיוק כאשר עמדנו לסיים תפילת ערבית, בבית הכנסת המרכזי של רמת אלחנן, החלה האזעקה. כעבור כמה דקות החלו אף להישמע פיצוצים עזים שהרעידו את חלונות בית הכנסת. מילות הקדיש הדהדו בין רעמי הפיצוצים, ופתאום גברו קולות התפילה מאוד מאוד, והפכו לזעקה גדולה אל בורא עולם, כי יושיע אותנו. כל המתפללים קראו בקול גדול את מילות הקדיש, "יהא שמיה רבה מברך...", ונדמה היה כי לא נבראו קולות נפץ אלה, אלא בכדי להוציא מקרבינו את אותה תפילה כֵּנָה. כך רעדה לה תקרת בית הכנסת – ספק מקולות הנפץ, ספק מצעקות המתפללים – ואותו רגש פחד טבעי ומגושם, הטבוע בלב כל אחד מאיתנו, נוּתָב פתאום לתפילה זכה וטהורה שפרצה מעומק הלב ועלתה גבוה למרומים.
 
שלושים ותשעה טילים נפלו בתחומי מדינת ישראל במלחמת המפרץ הראשונה, אותה ניהל נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש (האב), ואשר באמת ניהלה אותה ההשגחה העליונה. 10,992 דירות נפגעו – שליש נהרסו, שליש היה צריך להרוס מחמת הנזק שנגרם להם, ושליש נפגעו קל. האבדות בנפש היו בלי שום יחס להרס העצום – רק אדם אחד נהרג. מִספָּרם של אלה שנחנקו ממסכות האב"כ במקומות בהן שום טיל לא נפל, היה גדול יותר. למה היה צריך אדם אחד להיהרג? אין לי מושג, אבל מותו של אדם אחד בוודאי לא מכהה במאומה את גודל הנס. לשם השוואה: טיל שפגע בכווית, במבנה שבו שהו חיילים אמריקנים, הרג 22 חיילים ופצע 60.
 
ככל שהתקרב חג הפורים של אותה שנה, התרחקה סכנת נפילת הסקאדים וחלפה לה. עד שבחג הפורים עצמו, יצאה הודעה רשמית מטעם פיקוד העורף, שלא נשקפת עוד סכנה, ולפיכך אין עוד צורך, לשמור את מסכות האב"כ בהישג יד. וברדיו תמהו השָדרים, כמה סמלי הדבר שדווקא בפורים הוחלפו מסיכות האב"כ במסכות של פורים.
 
כאשר ראיינו ברדיו את חבר הכנסת שמעון פרס, הוא אמר שללא ספק בפורים הזה, הָמָן של ימינו – הלוא הוא סדאם חוסיין – "הגיע קרוב מאוד לעץ שלו" כדבריו. במלחמת המפרץ השנייה שנוהלה על ידי ג'ורג' בוש הבן, אמנם נתלה סדאם חוסיין לבסוף, ושני בניו נהרגו.
 

לעולם לא אשכח את מלחמת המפרץ הראשונה, והגילוי האלוקי הגדול שזכיתי לראות בה, יהיה חתום תמיד על לוח ליבי. חובה לומר שירה על הנס, ונדמה לי שהעדות שמסרתי לכם בזה, כמוה כשירה והודאה על הנס שנעשה לנו אז.
 
בכתבה באה, נלמד להפריד בין התקבצות היהודים לארץ ישראל, ופריחתה של הארץ – שהם מן הסימנים המובהקים להיות הגאולה קרובה – לבין השלטון המדיני הקיים כרגע בארץ, שאין בינו ובין הגאולה ולא כלום.
 
על כך נרחיב בע"ה בכתבה הבאה.
 
 
כתבות נוספות של דני שחק:
 
לשחות נגד הזרם – 14/3/2013
נושאי החותם – 7/3/2013
לא בשמים היא – 28/02/2013
ותהי האמת נעדרת – 17/02/2013
אמת קנה ואל תמכור - 7/02/2013
וגם דמו הנה נדרש - 28/01/2013