פורטל התורה והתשובה - כל ההוכחות שהתורה אמת במקום אחד
 
מטרת האתר להוכיח בכל דרך אפשרית שהתורה אמת - יש לכם מידע נוסף? שתפו אותנו

 


ספרים מופצים בחינם



 


 

נושאי החותם

מאת: דני שחק
 
האמת עומדת מעל הכול, והיא הדבר החשוב מכל; היא מקור השמחה האמיתית של האדם, שמחה שאינה תלויה במה שיש לו לאדם, אלא שמחה נצחית הנובעת מאליה, מעומק הלב. אבל כיצד מוצאים את האמת? איך מגיעים אליה? באיזה קרדום כורים מן האדמה, את המחצב היקר הזה, ששמו "אמת"? מהו כלי העבודה שנעשה בו את מלאכתנו – מלאכת בירור האמת? ובכן, הכלי הזה, שבו עלינו לעבוד על מנת לחתור אל האמת, הוא הראָיה.  הכרויות לדתיים
 
ראשית עלינו לשאול את עצמנו, האם ניתן בכלל לדעת את הדברים הסמויים מן העין, שעומדים מחוץ למסגרת החלון הצר, אותו פותחים בפנינו החושים אל העולם החיצון?
 
למעשה הדרך היחידה לדעת דבר מה, מבלי להיחשף אליו ישירות בחוש, היא לזהות את העקבות שהותיר על פני דבר אחר, שאותו כן ניתן לִראות בחוש, כלומר, למצוא ראָיה שתוכיח את דבר קיומו.
 
תחילה בואו ונגדיר מהי 'ראָיה', ההגדרה היא חשובה מאוד, משום שאם אין הגדרה ברורה של המושג 'ראָיה', כל אדם שתציג בפניו ראיות, יוכל להתכחש אליהן בטענה שאין אלו ראָיות, אך אם קודם לכן, יתברר ויתלבן מושג הראָיה בהגדרה ברורה, הרי שלא יהיה מקום להתכחש.
 
למעשה, ישנן שתי סוגים של ראיות:
  • ראָיה נסיבתית (Circumstantial Evidence)
  • וראָיה גופית (Physical Evidence)
 
הכלי שבאמצעותו מבררים את האמת הוא הראָיה הגופית בלבד.
 
הגדרה לראיה נסיבתית:
ראיה נסיבתית אינה מוכיחה את הנעלם עצמו (נעלם = הדבר שאת קיומו רוצים להוכיח), אלא את קיום הנסיבות הגוררות אותו בעקבותיהן.
 
הגדרה לראיה גופית:
ראיה גופית, היא גוף הנושא על גביו חתימה (קרי: עקבות; רושם), שהחתים בו הנעלם, בשעת מפגש ביניהם, וזאת בתנאי:
  1. שאת חתימה הזאת לא יכול הגוף הנושא אותה, לייצר בעצמו.
  2. שהחתימה היא ייחודית לנעלם, זאת אומרת, יכולה לנבוע רק ממקור אחד.
 
יש המכנים ראיה גופית, "ראיה חֶפצית", אבל השם הזה לא נכון לדעתי, כי לא רק חפצים עשויים לשאת בגופם עקבות ורושם של מאורעות. מאורעות עשויים להטביע את חותמם גם בגופם של אנשים, ואף של עמים שלמים – ובמקרה כזה, יהווה גוף האדם שנושא את החותם, או העם שבגופו והתנהגותו, הותירו האירועים את רישומם – תעודה וראָיה גופית, לאירועים המדוברים, בתנאים הרגילים: שהאדם או העם נושאי הרושם, לא יכולים היו לבדות את הרשמים מליבם.
 
לדוגמא: שני עדים, אם נחקרו היטב בבית דין, כל אחד בנפרד, ונמצאו דבריהם מכוונים בהתאמה מדויקת, עדותם מהווה ראָיה גופית לסיפור שאותו הם מספרים, כי סיפור שאדם בודה מליבו, לא יכול להיות תואם בפרטי פרטיו, לסיפור שאדם אחר בודה מליבו. אם אחרי חקירה והצלבה, נמצאו הסיפורים מכוונים לפרטי פרטים, מוכח שהסיפורים חייבים לנבוע מבחוץ – ממאורע שנקלט דרך החושים מבחוץ, ולא מבפנים – מבדיון הלב.
 
עם ישראל, שלפני יציאת מצרים ומתן תורה, אינו אותו עם ישראל, שאחרי יציאת מצרים ומתן תורה. התחולל בו שינוי, שלא יכול היה לבוא באופן טבעי מתוכו. שינוי שלא רואים בשום עם אחר, שלא עבר את המאורעות הללו. משהו קרה לעם ישראל כתוצאה מאירועים אלו; משהו השתנה בו עצמו; האירועים הללו הותירו בו רושם בל-ימחה, וחידשו בו דברים שלא יכולים היו להיות בו קודם, ולכן עם ישראל מהווה ראָיה גופית, לאירועים הללו – הראָיה איננה נובעת ממה שקרה לעם ישראל אז, לפני 3300 שנה. הראָיה נובעת מן ההשפעה שהייתה לאירועים שהתרחשו אז, בעיצוב דמותו והתנהגותו של עם ישראל כיום.
 
ראיה גופית, פועלת במידה רבה כמו רשם קול, היא בעצם גוף המשמש כרָשָם (מעין סרט הקלטה) המתעד מפגש עם הנעלם, שהותיר בו את חתימתו, ובכך מהווה ראיה לקיומו ולאופיו של הנעלם, בתנאי שהגוף הנחתם לא מסוגל לייצר את החתימה הזו מעצמו, כי היא מנוגדת לטבעו, ושהחתימה היא ייחודית ואופיינית רק לנעלם, ולא ניתן לשכפל ולזייף אותה באופן מלאכותי.
 
בכל מפגש בין שני דברים שונים זה מזה, בו משאיר האחד מהם, משהו ייחודי מעצמו בהפכו, יכול המשהו הזה שנותר בזולתו, להוות ראָיה גופית, כי שני דברים אלה, באו במגע זה עם זה, בזמן מן הזמנים.
 
דוגמאות:
 
תפוח שננגס. הנגיסה בולטת כדבר הפוגם בשלמות התפוח, ומנוגד לצורתו הטבעית, ואין התפוח מסוגל לייצר את הנגיסה מעצמו, לפיכך חייבת היא לבוא מבחוץ, ולהיות חתימה של גורם חיצוני. כל מגרעת או חריגה, המנוגדת לאופיו או מרקמו הטבעי של הדבר הנושא אותה בגופו, חייבת להיות חתימה של גורם חיצוני. אם רוצים לדעת מיהו אותו גורם שנגס בתפוח, יש לחפש אחר אדם, שנגיסת שיניו משאירה חותם ייחודי, שתבניתו זהה ל"ביס" שנותר על גבי התפוח.
נעל שהחתימה עקבות בקרקע, וצורתן זרה למרקם משטח-הקרקע. ברור שגורם חיצוני הטביע את העקבות בקרקע, ולכן גם אם לא תִימָצֶא נעל שתואמת במדויק את צורת ההטבעה והמגרעת, יש כאן ראָיה גופית, שנעל בעלת דפוס צורה התואם את העקבות, דרכה במקום זה, בזמן מן הזמנים. אם בנוסף לכך, לסוליית הנעל יש פגמים וחריצים המייחדים רק אותה, מכל הנעליים האחרות, הרי שיש לנו חתימה ייחודית, המהווה ראָיה גופית על נעל מסוימת, שאותה יש לחפש.
שבר של צלחת. קו השבר חותך את רציפות צורת העיגול של הצלחת בחדות, ואינו המשך טבעי לה, על כן ברור שהצלחת פגומה היא, וחסר כאן חלק. כמו כן, קו השבר מרוסק ומחותחת, ומורכב הוא עד-מאוד, ולא ייתכן שקו שבר תואם לזה במדויק, לפרטי פרטיו, נוצר בשבר אחר שאינו השבר המקורי של צלחת זו, לפיכך אם ימצא שבר צלחת נוסף, עם קו שבר תואם לזה בדיוק, יהווה הדבר ראָיה גופית כי החלק השני שנמצא, נשבר במקור מן הצלחת הזו, והיה במקור מחובר לה, שהרי יש כאן את שני התנאים, הדרושים לקיום ראָיה גופית.
דקל שצומח באמצע מדבר צחיח, שלא יורדים בו גשמים לעולם, מהווה ראָיה גופית למקור-מים נסתר, הנמצא בסמוך למקום שבו הוא צומח, גם בלי שנראה זאת בחוש, וזו לא רק השלמה של החסר מכוח הכללה, אלא החסר עצמו, הוא שמודיע את דבר קיומו, בכך שהוא מחולל שינוי לא טבעי, במישור המדברי, הגלוי לעין, שינוי שלא יכול להתקיים ללא מקור מים. על כן יש כאן את שני התנאים הדרושים לקיום ראָיה גופית.
גם התאמה בהרכבו של החומר ממנו נשרה חתיכה, מהווה ראָיה גופית, בתנאי שהרכבו של החומר זר למקום שבו הוא נמצאה. ובתנאי שהחומר הוא ייחודי למקור מסוים. לדוגמא: לכל אדם יש ד.נ.א. ייחודי. ד.נ.א. שנשר על גבי חפץ, מהווה ראיה לכך, שהאדם בעל ד.נ.א. זה, נגע בחפץ זה בזמן מן הזמנים, או שהה בקרבתו (אלא אם כן אפשרי הדבר, שגורם ביניים שלישי, הביא את הד.נ.א. למקום זה). כאן ייחודיותה של החתימה איננה בתבנית צורתה, אלא בתבנית הרכב החומר שלה.
 
שמעתי שמועה, שאפשר שיהיו לשני בני אדם ד.נ.א. זהה, או דומה כל כך, עד שאי אפשר להבחין בהבדל  ביניהם. אינני יודע אם השמועה נכונה, אבל אם היא נכונה, אז הבדיקה הזו איננה ראָיה גופית, כי חתימה שאיננה ייחודית לדבר מסוים, אין דרך לברר מה החתים אותה, ועל כן היא איננה שימושית, שהרי היא לא מלמדת אותנו דבר, וכל ניחוש שננחש, בנוגע לגורם שעשוי היה להחתים אותה, הוא בגדר השערה, ואינו מתחייב מן הראָיה. אך אם החתימה היא ייחודית, אלא שאנחנו לא מכירים למי שייכת חתימה כזו, ראָיה כזו מכילה מידע חדש עבורנו, אלא שכרגע הוא מוצפן ואנחנו לא מצליחים לפענח אותו. לזה קוראים: 'ראָיה שאין לה הקשר' (Evidence without context). ראָיה כזו צריך לשמור בארכיון, כי אפשר וביום מן הימים, ימצא לה מקור (Donor).
 
ישנן ראָיות, המצביעות על זהות הנעלם (Identity), מבלי לגלות דבר על מהותו, ויש כאלה המצביעות על מהות הנעלם (Profile), מבלי לפרש לו סימן זיהוי כלשהו. כך או כך, אנחנו תמיד צריכים לשאול את עצמנו, מה מבררת לנו הראָיה, ורק את מה שהיא מבררת, היא מוכיחה. אם בסופו של יום לא ברור מה החתים אותה, או שקיימת יותר מאפשרות אחת, אז נשארנו בספק, ולא הוכח בעצם דבר. זאת הסיבה לכך שראָיה הניתנת לזיוף ולבִיוּם, כלל אינה ראָיה, שהרי אם קיים חשש זיוף, אז לא הוכח בעצם דבר, והספק בעינו עומד. אומנם אם הראָיה שללה חלק מצדדי הספק, ראוי לשמור אותה בארכיון, כי אולי בעתיד, תמצא ראָיה נוספת שתשלול צדדים נוספים בספק, ומכוח שני הראיות גם יחד, נגיע לבירור גמור.
 
והנה לכם סיפור, הממחיש כמה חשוב לשאול תמיד את השאלה – מה בדיוק מבררת הראָיה? – באחד הלילות נורה כדור מאקדח וניפץ פנס רחוב. המשטרה הצליחה למצוא את הכדור שננעץ בעמוד. החריצים שעל הכדור מצביעים על האקדח שממנו הוא נורה, מכיוון שלכל קנה של כלי ירי, יש חריצים ייחודיים רק לו, שחרצו בו גרגרי הלכלוך עם הזמן, ואלה שורטים את הכדור העובר דרך הקנה, ומשאירים בו חתימה ייחודית לקנה זה. אם ישנה התאמה בין דפוס השריטות שעל הכדור, לדפוס החריצים שבתוך הקנה, הרי זו ראָיה גופית שהאקדח הזה, הוא שירה את הכדור הזה, שהרי הכדור לא יכול לשרוט את עצמו, וגם לא יתכן שיצא כך מבית החרושת, כשהוא שרוט בשריטות מעין אלה. אבל ראָיה זו לא מוכיחה שבעל האקדח, הוא זה שלחץ על ההדק, זו כבר הכללה שאומרת: על פי רוב מי שיורה באקדח הוא גם הבעלים שלו, אבל אין כאן דבר מוחלט. אולי במקרה זה, בנו של בעל האקדח, לקח את האקדח שלא בידיעת אביו, ושיחק בו, עד שנפלט כדור, וגרם נזק לתאורת הרחוב? ואם כך הדבר, אפשר אולי להאשים את האב ברשלנות, אך אי אפשר להאשים אותו בגרימת הנזק עצמו, כי בעניין זה לא הוכחה אשמתו, וכל אדם שלא הוכחה אשמתו, מעמידים אותו בחזקת חף מפשע.
עוד דוגמא לאותו עניין: אדם הטוען על חברו שלא פרע לו את חובו, וכראיה לדבריו, הוא מחזיק שטר חוב בידו. העדים החתומים בשטר, אם נחקרו היטב בבית דין, כל אחד בנפרד, ונמצאו דבריהם מכוונים בהתאמה מדויקת, עדותם מהווה ראָיה גופית שאומנם הייתה הלוואה, וכבר הסברנו לעיל מדוע עדים שנחקרה עדותם מהווים ראָיה גופית. אך בואו ונשאל את עצמנו, על מה מעידים העדים שחתומים בשטר? הם מעידים שהייתה הלוואה, אך הם לא מעידים שהחוב לא נפרע. אם יטען הלווה שפרע את החוב, ייתכן שהוא דובר אמת, אך חובת ההוכחה תהיה מוטלת עליו, מכוח הכללה שאומרת: מלווה המחזיק שטר חוב בידו, הוא מן הסתם מלווה שחובו לא נפרע, כי בשעת הפירעון, נהוג שהלווה לוקח את שטר החוב חזרה, על מנת למנוע גביה חוזרת; או שהוא לוקח מהמלווה שובר קבלה, כראָיה על פירעון החוב.
 
מכונית אדומה שפגעה במכונית כחולה, והותירה מעט מן הצבע אדום שלה על המכונית הכחולה. גם בלי לראות את התאונה, ניכר שהמכונית הכחולה עברה תאונה, שהרי לא כך היא יוצרה, ורציפות הצבע והצורה שלה, שנפגמו, מעידים על גורם חיצוני, שחולל את הפגם והמגרעת, שאינה טבעית לה. כעת יש לחפש אחר המכונית הפוגעת, שצבעה תואם מבחינה כימית, לצבע שנותר חתום על המכונית הפגועה, וכן צורתה תואמת את צורת החתימה והצלקת שנותרה על המכונית הפגועה. וזו ראָיה גופית, המוכיחה על המכונית הפוגעת, לכשתמצא. אבל זו לא ראיה גופית לקבוע מי נהג במכונית וגרם לתאונה. להחליט שבעל המכונית הוא גם זה, שמן הסתם נהג במכונית בשעת התאונה, זו הכללה. אם ידועה כי בשעת התאונה, היה הרכב בשימוש בעליו, תהיה זו ראיה נסיבתית – "אומד" כלשון התלמוד – שככל הנראה, בכל הרכב הוא שגרם לתאונה, אך בכל מקרה ראיה גופית על האחראי לתאונה, אין כאן.
טביעת אצבע שנמצאה בזירת רצח, מהווה ראָיה כי האדם שלו שייכת טביעת האצבע, שהה בזירה, בזמן מן הזמנים (אם ידוע שאצבעו עדיין מחוברת לגופו... J). טביעות אצבע לא מופיעות להן סתם כך על גבי חפצים. גורם חיצוני חייב שיטביע אותן על גבי החפץ. כמו כן מקורן יכול להיות רק אדם אחד, ואם כן יש כאן את כל המרכיבים של ראָיה גופית. אך הידיעה בדבר נוכחותו של בעל טביעת האצבע בזירת הפשע, איננה מחייבת שהוא זה שביצע את הרצח. להסיק מנוכחותו במקום, שהוא גם זה שביצע את הפשע זו ראָיה נסיבתית.
 
גם כאשר טביעות האצבע שנמצאו בזירת הפשע, מוכתמות בדם הקורבן – שזו ראיה גופית כי הוא נגע בקורבן בהיותו פגוע – אין בהן כדי להוות ראיה גופית, כי הוא שרצח את הקורבן. אולי ניסה לטפל בו כשהיה פצוע? וגם אם זוהה כלי הנשק שבו נפגע הקורבן, זאת אומרת, שמתוך אופי הפגיעה הייחודית של כלי הנשק הזה, יש ראיה גופית כי בנשק זה בוצע הרצח, ועל גבי כלי הנשק הזה, נמצאו טביעות אצבע מוכתמות בדם הקורבן, גם בכך אין ראָיה גופית, שבעל טביעת האצבע ביצע את הרצח. אולי נגע בפצוע מתוך כוונה טובה והתלכלך בדם, ולאחר מכן נגע בכלי הנשק שהיה מוטל בסביבה?
 
נמצא שטביעת אצבע איננה ראָיה גופית, שמכוחה ניתן להטיל אחריות על אדם, לביצוע מעשה כלשהו. טביעת אצבע היא ראָיה נסיבתית, בנוגע לביצוע המעשה, ועל פי התורה, ראָיה נסיבתית, עשויה להפוך את בעל טביעת האצבע לחשוד, שיש לעקוב אחריו, ולהיזהר מפניו, אך לא לנאשם הראוי לעונש.
ואלה דברי התלמוד בסנהדרין (לז:):
 
"תנו רבנן כיצד מאומד (אומד הוא ראיה נסיבתית): אומר להן (לעדים, זה שחוקר אותם) שמא כך ראיתם: שְרָץ (אדם אחד) אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר? אם כך ראיתם לא ראיתם כלום! תניא: אמר רבי שמעון בן שטח, אראה בנחמה (לשון שבועה), אם לא ראיתי (אדם) אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף (דם מטפטף מן הסייף) והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע מי הרגו לזה?! או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת. היודע מחשבות, יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו! אמרו, לא זזו משם עד שבא נחש והכישו (את הרוצח) ומת."
 
בתלמוד הירושלמי הנוסח הוא: "ראינוהו רודף אחריו וסייף בידו..." זאת אומרת, לפי הירושלמי מדובר שהרודף החזיק סייף בידו, גם בשלב הרדיפה, ואף שאחר כך נמצא דם מטפטף מן הסייף, וחברו שוכב על הרצפה, מפרפר מדקירות הסייף, כיוון שאין עדים על עצם מעשה הרצח, הרי שמדובר באומד, כלומר, ראָיה נסיבתית, ועל פי ראָיה נסיבתית לא מרשיעים אדם – זהו דין התורה.
 
וכך פסק הרמב"ם להלכה, בהלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה א:
"אין בית דין עונשין באומד הדעת, אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו, והיתרו בו, והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר, והסייף מנטף דם ביד ההורג, הואיל ולא ראוהו בעת שהיכהו, אין בית דין הורגין בעדות זה. ועל זה וכיוצא בו נאמר: 'ונקי וצדיק אל תהרוג' (שמות, כג, ז)".
 
אומנם במסכת שבועות מ"ד עמ' ב', רואים שסומכים על ראיה נסיבתית. אומרת שם הגמרא, עדים שראו אדם נכנס עם אדם אחר לבית ויצא משם חבול, והנחבל טוען "חבלת בי", והחובל טוען "לא חבלתי", הדין הוא שהנחבל נשבע שהאמת כדבריו, ומקבל פיצוי כספי מידיו של החובל. מסבירה הגמרא: מתי אנחנו מחייבים את הנחבל להישבע? רק כאשר יתכן שהוא חבל בעצמו, אבל אם את סוג החבלה הזו, הוא לא יכול היה לגרום לעצמו, כגון אם רואים נשיכה בגבו, וגם לא היה שם שום אדם נוסף בבית, פרט לחובל, במקרה כזה הוא אפילו לא צריך להישבע על מנת לקבל פיצוי, כי אז מתמלאים כל התנאים לראָיה גופית. אך בלי נשיכה בגבו, זו ראיה נסיבתית, ואף על פי כן הוא מקבל פיצוי, אחרי שהוא נשבע כי הוא דובר אמת, איך יתכן שאנחנו סומכים על ראָיה נסיבתית? – מסתבר לומר, שבראָיה נסיבתית חזקה, כעין זו, ובהתחשב בעובדה שמדובר בפיצוי כספי, ולא בעונש גופני שמטילים על החובל, תיקנו חכמים תקנה, שישבע ויקבל פיצוי.
 
***
 
ברמה העקרונית, אין שום הבדל, אם הנעלם שאותו רוצים להוכיח בראָיה גופית, הוא נעלם רוחני או גשמי. אומנם, אם הנעלם הוא רוחני, קשה לנו להבין, איך דבר רוחני, יכול להשפיע על גוף חומרי, אבל חוסר ההבנה שלנו ב"איך", לא צריכה להפריע לנו, מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן חתימה – שהנעלם הרוחני אכן קיים – וניתן אף לאפיין אותו, על פי מאפייני החתימה שלו בחומר.
 
ואם תשאלו: נעלם רוחני אין לנו מושג מהו, הרי לא ראינו וגם לא נראה אותו לעולם, בעוד שנעלמים חומריים, אפשר לראות כיוצא בהם? התשובה לכך היא: זה שנעלם רוחני לא ניתן לראות כלל, אין בכך חיסרון, ועובדה היא, שיש גם נעלמים גשמיים, שלא ניתן לראות, ובכל זאת מוכיחים את קיומם, מתוך הרושם שהותירו בדבר אחר. מצב כזה משאיר מקום לדמיון, אבל לא משאיר מקום לספק.
 
והרי כמה דוגמאות, הממחישות שגם בחקר החומר, נאלצים לפעמים להפעיל את הדמיון:
 
אריסטו טען שמנוחה היא מצב טבעי ורגיל לגוף, וכל גוף שואף אליה מאיליו. לעומת זאת התנועה, היא חריגה מהמצב הטבעי, ולכן היא זקוקה להסבר סיבתי, כי היא חייבת לנבוע מהשפעה חיצונית על הגוף.
 
הפיסיקאי הידוע אייזיק ניוטון, חלק על דבריו של אריסטו, ואמר שתנועה לא תמיד זקוקה להסבר סיבתי. לדוגמא, בחלל, שם אין את החיכוך עם האוויר, גוף הנמצא בתנועה ימשיך לנוע לנצח, באותו כיוון ובאותה מהירות, עד שתבוא סיבה ותעצור או תסיט אותו ממסלולו, לפיכך נכון יותר לומר שהשינוי מתנועה למנוחה ולהיפך, הוא שזקוק להסבר סיבתי. לדבריו של ניוטון, ההתמדה, היא זו שטבעית לגוף, ואינה זקוקה לשום הסבר. חוק הטבע, הכופה גוף לא לשנות ממהירותו, ומכיוון תנועתו, נקרא 'חוק ההתמדה' (Moment of inertia), וכל גוף הפועל בניגוד לחוק זה, ומשנה את כיוון תנועתו או את מהירותו, זקוק להסבר סיבתי, שיספק לנו את פיסת המידע שחסרה לנו להשלמת הפאזל, והיא: מהו הגורם החיצוני שהשפיע עליו, וגרם לו לסטות ממסלולו?
ניוטון לא חלק על אריסטו ברמה העקרונית, כי ברמה העקרונית גם הוא מודה שחריגה מהרגילות הטבעית מצריכה הסבר סיבתי, אלא שהוא סבר שההתמדה היא המצב הטבעי, והסטייה מהמסלול או שינוי במהירות, היא החריגה, המהווה חתימה של גורם חיצוני נעלם.
 
על פי עקרון זה, אפשר להוכיח את קיומן של סיבות נעלמות, מבלי לראות אותם בעין, אם יש להן השפעה על מסלולו הישר של גוף הנראה לעיניים, וזו אחת השיטות בהן מוכחים את קיומם של חורים שחורים, שאותם לא ניתן לראות בעין, אבל יש להם השפעה על הכוכבים הנעים סביבם; כך גם אפשר להוכיח את קיומם של חלקיקי האוויר, אף שאותם לא ניתן לראות בעין, כי השפעתם ניכרת על מסלול חלקיקי העשן הגדולים יותר, שנעים ביניהם, ושאותם כן אפשר לראות בעין.
 
חורים שחורים
 
גלקסיה היא צביר כוכבים אדיר, המסתובב תמיד סביב מרכז מסוים, אלא שהמרכז הזה, הוא למרבה הפלא ריק! ואין בו דבר הנראה לעין. התנועה הסיבובית הזאת, מנוגדת לכאורה לחוק ההתמדה. מדוע אין הכוכבים נעים בקו ישר כפי המתחייב מחוק ההתמדה? שבירת הרציפות הזו, היא חתימה המהווה ראָיה שמשהו מסתתר שם במרכז הצביר. משהו שמותיר את חותמו על הכוכבים שיש מסביבו, בכך שהוא מושך אותם אליו בעוצמה רבה, וגורם להם לנוע סביבו, למרות שהוא קטן יחסית לעוצמת המשיכה שהוא מקרין.
 
תבנית "חתיכת הפאזל" שחסרה לנו במרכז הגלקסיה, מתאימה בדיוק למאפייניו של חור שחור, שהוא חומר דחוס ביותר, בעל כוח משיכה אדיר ביחס לגודלו, והוא נעלם מן העין כיוון שאינו מחזיר קרני אור, אלא בולע את קרני האור בכוח המשיכה שלו. הרי לכם דוגמא לראָיה גופית על סיבה נעלמת, שלעולם לא ראינו, ולעולם גם לא נראה, ובכל זאת ניתן להוכיח את דבר קיומה מתוך השבירה של חוק ההתמדה. אלא מה? שצריך להפעיל קצת את הדמיון! אז מפעילים! מה כל כך נורא?
 
חלקיקי האוויר
 
את חלקיקי האוויר לא ניתן לראות בעין. מדובר בחלקיקים קטנים ביותר, ומהירים ביותר, שאפילו במכשירי ההגדלה החזקים ביותר לא ניתן לראות, אבל אפשר לראות את השפעתם על חלקיקים גדולים יותר. קחו לדוגמא את חלקיקי העשן, חלקיקים אלה גדולים יחסית, וניתן לראותם במיקרוסקופ חזק דיו. כאשר חלקיקי העשן נעים באוויר, אפשר להבחין בפגיעתן של חלקיקי האוויר בחלקיקי העשן, כיוון שכתוצאה מפגיעות אלה, חלקיקי העשן לא מפסיקים לרעוד ולהזדעזע, אז למרות שאת חלקיקי האוויר עצמם לא ניתן לראות בחוש, ניתן להכיר בקיומם מתוך ההשפעה שיש להם על חלקיקי העשן. חלקיקי העשן הם חומר פשוט, ואין בהם מצד עצמם, שום גורם העשוי להוליד תנועת רעידה מוזרה מעין זו, הם אמורים לנוע כלפי מעלה בקו ישר, עם זרם האוויר החם, העולה מן האש. כיוון שמדובר בהתנהגות המנוגדת לחוקו של הדבר עצמו, מוכרחים לחפש את הסיבה להתרחשותה בגורם חיצוני, שודאי חסר לנו כאן, להשלמת התמונה, והגורם הזה מוכרח להיות חלקיקי האוויר, הנעים במהירות הבזק, ופוגעים ומרעידים את חלקיקי העשן.
 
מאובנים
 
החתימה, בדרך כלל לא מוכיחה רק את קיומו של המחתים, אלא גם מלמדת אותנו משהו על אופיו. לעיתים ניתן אפילו לדמות כיצד הוא היה נראה, (לפחות באופן חלקי) מתוך צורת המגרעת והחתימה שהותיר אחריו במשהו אחר, כפי שניתן ללמוד על בעלי חיים שחיו בעבר, מתוך המאובנים שנותרו בשכבות הסלע.
 
אחת הצורות שבהן נוצר מאובן היא כזו: תחילה היה הסלע עיסה רכה שבעל החיים שקע בתוכה. עם השנים, התקשתה העיסה לכדי סלע מוצק, וגוף בעל החיים ששקע בתוכה, התעכל ונעלם. משהתקשתה שכבת הסלע, נשמר חלל צורת הגוף ששקע בתוכה, ותבנית החלל, מהוה ראָיה גופית, לקיומו של בעל החיים הנעלם. לא מוכרחים לראות את בעל החיים שהטביע את צורתו במאובן, על מנת לקבל מושג כיצד הוא היה נראה. החתימה שהשאיר אחריו, לא מותירה מקום לספק, והיא שמודיעה את צורתו ומלמדת במידה מסוימת אף על מהותו, גם אם ממנו כבר לא נותר דבר.
צורת המאובן, שוברת את רציפות מרקמו הטבעי של הסלע, שאיננו מסוגל לייצר בעצמו את תבנית הצורה הזרה שהוא נושא על גבו, ולכן ברור שגורם חיצוני החתים אותה בו. כעת נותר לבחון את צורת המגרעת, ולנסות לדלות ממנה מידע על טבעו של אותו גורם סמוי, שהטביע אותה – גורם שאמור להתאים במדויק לצורת המגרעת, ולהשלים את החסר.
 
חלק מצורות המאובנים, שייכות לבעלי חיים שמעולם לא נראו על ידי החוקרים, ובכל זאת ניתן להוציא מן הצורה שהטביעו בסלע, הרבה מידע עליהם, כי יש בחתימה פרטים רבים, העשויים לשפוך אור, על תכונותיהם ואופיים של בעלי חיים אלו, גם מבלי שראינו אותם בעין; מאחר וגם דברים שמעולם לא ראינו בעבר, ולעולם לא נראה בעתיד, ואין דוגמתם בעולם, אפשר שתהיה להם חתימה שהטביעו בזולתם, ואין צורך לראותם בחוש, לא בעבר ולא בהווה, אלא ניתן לדעת את ה'אין' מתוך תבנית המגרעת שהותיר ב'יש', כאשר באו במגע זה עם זה. וכך זה גם בדברים הרוחניים, אף שהם נעלמים מצד טבעם, זה לא צריך להפריע לנו לדעת על קיומם, וללמוד על תכונותיהם, מן ההשפעה שיש להם על החומר הגלוי לעין, ולמרות שצריך להפעיל לשם כך את הדמיון, אין בכך כדי לפגום בבהירות הידיעה, כי אף שנותר מקום לדמיון, לא נותר מקום לספק.
 
***
 
אחרי שבשלושת הכתבות האחרונות, התברר שיש אמת, ושהיא ברת-השגה, ובכתבה הנוכחית אף התברר לנו מהו הכלי שבו משיגים אותה – ראָיה גופית – הגיע הזמן להתחיל לחקור בשאלות הכי בסיסיות שאדם צריך לשאול את עצמו. בכך נעסוק בע"ה בפעם הבאה.
 
 
 
 
 
כתבות נוספות של דני שחק:
לא בשמים היא – 28/02/2013
ותהי האמת נעדרת – 17/02/2013
אמת קנה ואל תמכור - 7/02/2013
 

האתר הוקם במטרה לאגד את כל ההוכחות שהתורה אמת
ולהציג את השקפת העולם התורני - הירשמו לרשימת התפוצה

 

צור קשר

 
חפשו אותנו בפייסבוק