פורטל התורה והתשובה - כל ההוכחות שהתורה אמת במקום אחד
 
מטרת האתר להוכיח בכל דרך אפשרית שהתורה אמת - יש לכם מידע נוסף? שתפו אותנו

 


ספרים מופצים בחינם



 


 

לא בשמים היא
מאת: דני שחק
 
אין הבדל מהותי, בין אלה המכחישים את עצם מציאות הבורא, לבין אלה האומרים "עזב אלוקים את הארץ", כלומר, משברא הקב"ה את עולמו, שוב אין הוא מתערב בנעשה, ואין הוא משגיח על עולמו, אלא נותן לעולם להתנהל כפי טבעו – אלה וגם אלה מנותקים מהקב"ה בדיוק באותה מידה.  הכרויות לדתיים
 
כמו כן, אין הבדל מהותי בין אלה הטוענים שאין אמת, לבין אלה הטוענים שהיא נמצאת, אבל רחוק, רחוק למעלה בשמים, ואין דרך לטפס עד לשם, ולהגיע אליה – אלה וגם אלה, החליטו מראש, שאין טעם לחקור אחר האמת.
 
הפילוסופיה נוקטת בגישה הראשונה – שאין אמת (ראה מאמר: ותהי האמת נעדרת), ואילו המיסטיקה נוקטת בגישה השנייה, שאין מה לחקור כי הכול רחוק, רחוק, גבוה מעל גבוהה, מי ימצאנו. אחרי כל דברי החלקלקות הללו, של המיסטיקה, בואו ונשאל את עצמנו, מה בעצם עושה המיסטיקה בפועל? בפועל היא נותנת לאמת "בעיטה למעלה", כמו אדם שרוצים להדיח אותו מתפקידו, אבל מבלי להיכנס איתו לעימות, אז "מקדמים" אותו לתפקיד מכובד ביותר, אבל תפקיד חסר שיניים, שאין בו יכולת השפעה – לזה קוראים "בעיטה למעלה", ואת זה בדיוק עושה המיסטיקה לאמת – היא מפליגה בשבחה, ברוממותה, ובגדלותה, ומהללת אותה על היותה רחוקה, רחוקה מהשגתו של בן-תמותה מן המניין, עד שכולם מרגישים את עצמם עפר ואפר, ואבק נידף ברוח, ומכופפים את מלוא קומתם להאמין באמונה מיסטית עיוורת, בכל הנאמר להם, מתוך הכרה בקוצר השגתם, ואין איש שם על לב, לעצור לרגע, ולשאול שאלה אחת פשוטה: איזו מן טענה היא זו – תאמין כי אין לך ברירה, כי אתה טיפש מכדי שתוכל לרדת לעומקם של דברים בעצמך, או תן אמון כי אתה לא יודע כלום, ועיוור כמוך זקוק למישהו שיוביל אותו בדרך.
 
גם אם כך הדבר, ואין לי-הקטן שום ברירה, מלבד לקבל את האמת ממקור חיצוני, אני קודם צריך לברר שהמקור החיצוני הזה, הוא מקור שאפשר לסמוך עליו, ואיך אדע זאת, אם לא אדע לחקור אחר האמת? וחוץ מזה, אף אם אקבל את האמת ממקור חיצוני מוסמך, אני עדין צריך לחקור אחר האמת, כפי כוחי, כי את מה שאני יכול להשיג בכוחות עצמי, ודאי עדיף לי לחקור ולברר, ואף החזון איש, מעדיף היה (אם הדבר אפשרי) לפקוח את עיניהם של אלה, שבאו לקבל ממנו הדרכה, כך שיגיעו בכוחות עצמם למסקנות הנכונות,  כפי שהעיד על כך הרב שלמה לורינץ זצ"ל, בספרו החשוב "במחיצתם של גדולי ישראל".
 
אפילו משה רבנו, כאשר בא לגאול את ישראל, לא האמינו בו חכמי ישראל, עד שנתן להם את "מילות הקוד" המתאימות, שאישרו כי אכן הוא הגואל האמיתי. לחכמי אותו דור הייתה מסורת קדומה, שהגואל אשר יבוא ויפתח את נבואתו במילים "פקוד פקדתי" הוא הגואל האמיתי, וכך הם ידעו שאומנם הקב"ה מדבר מתוך גרונו של משה, ולא איזה שד מתעתע. מרגע שהתברר לחכמים כי "ערוץ התקשורת" הזה ששמו משה, מחובר בצידו האחר ישירות אל הקב"ה, אפשר היה לקבל את דבריו, כדברי אלוקים חיים – אך לא דקה אחת קודם לכן!
 
אם נאמין סתם כך, באמונה מיסטית, לכל אדם הטוען "גואל אני", יש לכם מושג כמה גואלים יהיו לנו? תלמידי החתם סופר אמרו בשמו: "המאמין לכל אדם אף שאינו מוסמך, אינו מאמין כלל, וקרוב לעבודה זרה ממש, חס-ושלום".
 
והתורה כבר אמרה לנו שהאמת לא בשמים היא. כך נאמר בספר דברים פרק ל פסוקים יא-יד:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם, וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:
 
התורה אף צוותה אותנו לדעת את אמונתנו, ולא להאמין בצורה עיוורת, שנאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד לט) – הרי שצריך לדעת שהקב"ה שולט בבריאה כולה, ואז להאמין בו, בכך שמקיימים את מצוותיו.
 
ואף ש'מאמין' ו'יודע', הם שני מושגים הנשמעים לנו כסותרים זה את זה, תלוי למה שמתכוונים כאשר אומרים את המילה "מאמין". אם כאשר אתה אומר "אני מאמין", אתה מתכוון אני מקווה, או חושב שזה כך, אז אמונה איננה ידיעה אלא השערה, אבל אם כאשר אתה אומר "אני מאמין", אתה מתכוון: אני מיישם את הידיעה הזאת בחיי היום יום שלי, ופועל על-פיה, אז הסתירה בין ידיעה לאמונה לא מתחילה, להיפך, שני הדברים משלימים זה את זה. יוצא שהאמונה היא החיבור בין ידיעה למעשה, או בין הידיעה להפנמה, או בין השכל ללב, ככתוב: וידעת היום, (ואז) והשבות אל לבבך.
 
וכעת ראוי לשאול, הרי ידוע ומפורסם לכל, שהאמונה מתחילה במקום שבו השכל נגמר – איך זה מסתדר עם הנאמר לעיל?
 
המשפט הזה – האמונה מתחילה במקום שבו השכל נגמר – הוא אכן אחד המשפטים היותר חביבים על המיסטיקנים. משתמע ממנו שכביכול, האמונה לא ניתנת להשגה בשכל האנושי. אך אם נתבונן היטב, נראה שלאִמרה הזאת, יש שני מובנים, אחד נכון ואחד לא נכון. זה תלוי למה מתכוונים כשאומרים "שכל". אם הכוונה לידיעה, אז זה לא נכון שאי אפשר לדעת את קיומם של הדברים הרוחניים, שהאמונה מדברת עליהם. ניתן בהחלט כן לדעת את קיומן של הישויות הרוחניות כמו אלוקים, שכינה ונשמה, שהאמונה עוסקת בהם, בראָיה ברורה, כיוון שיש להם השפעה על החומר הנראה לעיניים, וחתימתם ניכרת בו, (עוד נרחיב בעניין באחד המאמרים הבאים).  מצד שני, אם כשאומרים "שכל" מתכוונים להבנה, הרי שעצם השפעת הרוח על החומר, קשה לעיכול מבחינה הגיונית. לא שזה דבר שלא ייתכן במציאות – בפועל יש לרוח השפעה על החומר – אלא שזה קשה להבנה ולתפיסה, כי מדובר בהשפעה של גורם רוחני על דבר גשמי, ולא מובן, איך נוצר מגע בין שני הדברים, העומדים לכאורה בשני מישורים שונים לגמרי.
 
לכן: כל עוד לא כורכים את האמונה בהבנה, אז הכול מסתדר יפה, כי חוסר ההבנה לא מעכב את הידיעה, ומה שהתברר כאמת נשאר אמת, עם או בלי תוספת ההבנה.
 
הבעיה מתחילה כאשר לא יודעים להבחין בין חוסר הבנה, לבין חוסר ידיעה, וחושבים, אם אני לא מבין אני גם לא יודע.
 
בספר "אבי העזרי", בהלכות תשובה כותב הרב שך זצ"ל, שהוא התחבט בשאלה, מדוע האמונה באלוקים קרויה אמונה ולא ידיעה? וכך הוא כותב: "והנה מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנים למצווה זו אמונה, הרי בפשוטו, זהו מהמושכלות הראשונות, שאי אפשר לעולם בלא מנהיג. וגם מבשרי אחזה אלוקי, והחכמה הנפלאה שבכל יצור קטן, אין להעריך, ומכל שכן החכמה ביצירת האדם, ואיך אפשר שכל זה הוא בלא מנהיג? והרי הרמב"ם כתב שיש מצווה: 'לידע את ה'' – הרי שזו ידיעה – ובכתוב נאמר: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים', ולמה זה נקרא אמונה? – עד כאן שאלתו של הרב שך, והוא מספר כי שאל שאלה זו את הגרי"ז.
 
הגרי"ז סיפר שגם הוא התחבט בשאלה זו, ושאל את אביו, הגאון רבי חיים מבריסק, ותשובת אביו הייתה: "ודאי עד כמה ששכל האדם מגעת, הוא מושכל ואין זו אמונה, והיא ידיעה", והגרי"ז הסביר את תשובת אביו כך: כנראה הכוונה שאין לשכל מושג במה שלמעלה מהזמן והמקום.
 
ולכאורה, גם הסברו של הגרי"ז טעון הסבר, היכן היא התשובה? הרי אפשר לדעת, ולא רק להאמין, שיש בורא לעולם מתוך התבוננות בבריאה, אם כן מדוע קוראים לידיעה הזו אמונה? אך אם נדייק בדברי הגרי"ז, נראה שהוא דיבר על יכולת התפיסה של האדם. לאדם החי בעולם הגשמי, אין תפיסה בדברים הרוחניים שהם מעל הזמן והמקום, כלומר, אנחנו לא מסוגלים להבין את הישויות הרוחניות, וכיצד הן פועלות, אבל אפשר בהחלט לדעת שהן קיימות, ואף להכיר את תכונותיהם, מתוך התבוננות בפעולות שלהן בחומר, כפי שכותב הרב שך בתחילת דבריו, "...החכמה הנפלאה שבכל יצור קטן".
ואם תשאלו: איך יתכן שתהיה לאדם בחירה, אם הוא יודע בבירור את האמת?
 
יש הרבה דברים שהאדם לא יודע, כי הוא לא רוצה לדעת; כי הוא בוחר לא לטרוח ולחקור על מנת לדעת. וגם אם כבר השיג את הידיעה, הוא יכול להדחיק אותה, ולא לפעול על פיה. נמצא שהידיעה איננה מובילה בהכרח לעשייה, וגם אחרי הידיעה הברורה, הבחירה אם להפנים וליישם, קיימת. אדרבה, לומר שלא ניתן לברר את האמת, זה מנוגד לעקרון הבחירה, כי אם האמונה שייכת רק במה שלא יודעים, אם כן היא לא מחייבת, ועל מה ייתבע האדם שלא האמין, ולא קיים מצוות, אחרי מאה ועשרים, כאשר יגיע לבית דין של מעלה? על מה שלא יכול היה לדעת? מה זאת אשמתו?! אלא ודאי שזה לא נכון לחשוב כך, וזה אף מזיק לחשוב כך, כי מחשבה כזו – שהאמת איננה מושגת – פותחת פתח לחילוניות.
 
כמובן שהמיסטיקנים ימשיכו לדבוק ברעיון שהאמונה נובעת מן הלב ומן הרגש, ולא מן השכל, ויטענו שמי שאין לו לב טהור להרגיש את האמונה, נולד כנראה משורש לא טהור, אך אלה הן עלילות שווא, שנועדו להחניק שאלות נוקבות ואמיתיות, לגופו של עניין. ייתרה מכך, גם חז"ל אמרו דבר אחר, אך לפני שנביא את מדרשי חז"ל העוסקים בעניין, נספר כיצד התגלגלו המדרשים האלה לידי.
 
בעבר הרחוק הטרידה אותי מאוד השאלה, איך מתמודדים עם השואה? איך אפשר לראות בקב"ה אב רחום, המשגיח בדאגה על גוזליו האהובים – עם ישראל – אחרי מה שקרה בשואה? המוות של היהודים בשואה היה מביש ומשפיל כל כך; היה זה מוות תעשייתי; ממוכן וחסר פניות, שמחק רשעים וצדיקים כאחד, משל היו אשפה המזהמת את העולם. המצב הזה שבו לא ניכר שום הבדל בין צדיק לרשע, הוא אף גרוע ממצב של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי בצדיק ורע לו, יש לפחות הבדל בין צדיקים לרשעים – ואפשר להסביר ולומר, שהקב"ה מייסר את הצדיקים ייסורים של אהבה בעולם הזה, על מנת שיהיו זכים לגמרי, לחיי העולם הבא, ולרשעים הוא נותן הצלחה בעולם הזה, על מעט הטוב שעשו, ובעולם הבא מוכן להם עונשם – אבל במצב של "תם ורשע הוא מכלה", לא ניכר כל קשר בין מעשיו של האדם, לבין הגורל העולה בחלקו, ונדמה שאין השגחה בעולם כלל, ואין שכר ועונש, והכול קורה לגמרי במקרה.
 
למרות שהנושא הזה הכאיב לי, והיה תקוע כעצם בגרוני, נשאתי תפילה אל הקב"ה, ואמרתי לו: אני ממשיך איתך, ומקיים בעצמי את שאמרו אבותינו בקבלת התורה – "נעשה ונשמע" – כלומר, אני אמשיך לעשות את רצונך ולעבוד אותך, אבל מחכה כל הזמן לשמוע ממך את התשובה. כמו אברהם אבינו ששאל "האף תספה צדיק עם רשע?" – עם סימן שאלה בסוף; ולא כמו איוב שטען טענה: "תם ורשע הוא מכלה!" – עם סימן קריאה בסוף. כך מובא במדרש: בשעה שגילה הקב"ה לאברהם, שהוא עומד להפוך את סדום, אמר אברהם לקב"ה, "האף תספה צדיק עם רשע?". אמר רב לוי, הוא הדבר שאמר אברהם, הוא הדבר שאמר איוב, אלא איוב בלעה פגה (קפץ למסקנה נמהרת, כאדם שאוכל פרי קודם בישולו), אבל אברהם בלעה בשילה. איוב אמר אחת היא, על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכלה (איוב ט) אבל אברהם אמר האף תספה צדיק עם רשע? חזר ואמר: חלילה לך מעשות כדבר הזה! (מדרש תנחומא וירא פרק ה').
 
המתנתי בסבלנות...
 
בהרבה סבלנות...
 
 
כך חלפו עברו להן שנתיים ימים, ולמען האמת כמעט שכבר שכחתי מהשאלה, והנה ביום בהיר אחד, הגיעה השעה, ונפתרה התעלומה. הייתה זו שעת צהריים בכולל שם למדתי מיד לאחר נישואי, באופקים שבדרום. לכולל נכנס אדם גדול, שמסר שיחה, ובשיחה פתאום נפתרה לי הבעיה, ונעלמה הקושיה, ולי היה הדבר כפלא עצום, כיצד לא חשבתי על כך מתחילה?
 
התשובה הייתה: זה לא חוכמה להאמין כשמבינים. דווקא בשעה שמעשי ההשגחה נראים לנו לא מובנים, דווקא אז נבחנת אמונתנו, כי האמונה מתחילה במקום שההבנה נגמרת, וכן כתוב "להגיד חסדך בבוקר ואמונתך בלילות" – בלילה, בחשכת הסתר הפנים, רק אז מגיעה שעת המבחן של האמונה. מי שלא מאמין אז, לא האמין גם קודם.
 
קבעתי ללמוד עם אותו אדם גדול (תרתי משמע – הוא גם גבוהה), והוא נענה. נפגשנו, ותחילה הראה לי את רש"י בספר איוב, שאומר כך בפירוש:  איוב, מפני קושי הייסורים שבאו עליו, אמר "תם ורשע הוא מכלה", כלומר טען כלפי הקדוש ברוך הוא, איפה הצדק? ואז נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: מי זה מחשיך עצה בבלי דעת? כלומר, מדוע החשכתָ את עצתי שרציתי לייחד שמי עליך? אם היית סובל את הייסורים בדומיה, היו אומרים "אלוקי איוב" בתפילת העמידה, כשם שאומרים בתפילה זו "אלוקי אברהם", וכעת נכשלת בניסיון.
 
אמר לו איוב: "מי זה מחשיך עצה"? כלומר, מניין היה לי לדעת שכוונתך הייתה להעמידני בניסיון?
 
אמר לו הקב"ה: גם אברהם לא ידע... אם יודעים אז מה החכמה? איזה ניסיון יש כאן? עיקר הניסיון הוא להאמין כאשר לא יודעים את הסיבות למעשי ההשגחה, כלומר, כאשר לא מבינים.
 
וכעת נביא את לשון רש"י: "מי זה מחשיך עצה בלי דעת, אמר הקב"ה מי זה הוא מחשיך עצה, מקלקל במילים וברוב דברים. שכתבתי איש תם וישר בתחילת הספר, כדי לחול שמי עליו, והוא בא והחשיך וקילקל מה שיעצתי, ברוב דבריו. ואיוב ענהו: מי זה מעלים עצה? (איוב מב) אילו הייתי יודע עצתך לא הייתי מרבה בדברים. והקב"ה השיבו והלא אברהם לא היה יודע ועמד בעשר (נסיונות)".
 
וכן אומר הילקוט שמעוני: "אשרי אדם שנגעו בו יסורין ולא קרא תגר אחר מדת הדין. א"ר חנינא בר פפא: איוב אלולי לא קרא תגר כשבאו עליו יסורין, כשם שאומר עכשיו (בתפילת העמידה) אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, כך היו אומרים אלהי איוב, ולא עשה, אלא כיון שבאו עליו יסורין התחיל מבעט ואומר, מי יתן ידעתי ואמצאהו, מיד אמר לו הקב"ה איוב החשכת העצה שנטלתי ויען ה' את איוב וכו'... אמר ליה: מי זה מחשיך עצה..."
 
והיכן הצליח אברהם במקום בו נכשל איוב, שמשום כך הוא זכה והתייחד שמו של הקב"ה עליו? אומרת הגמרא (ב"ב טז א) אמר (השטן) לפניו (לפני הקב"ה) ריבונו של עולם,  שטתי בכל העולם, ולא מצאתי כעבדך אברהם, שאמרת לו קום התהלך בארץ, לארכה ולרחבה, כי לך אתננה, ובשעה שבקש לקבור שרה, לא מצא מקום לקוברה, ולא הרהר אחר מידותיך. מדברי הגמרא יוצא, שמעלת אברהם על פני איוב, ניכרת יותר מכל, בעניין קבורת שרה, והדברים תמוהים ומוזרים, מהו ניסיון קבורת שרה לעומת הניסיון העשירי של הקרבת בנו יחידו יצחק? רואים מכאן, שגודל הניסיון נמדד כפי מידת חוסר ההבנה שבו, כי ייסורי הנפש, שבאים כתוצאה מחוסר ההבנה שבהסתר הפנים, קשים הם לאדם בשעת הניסיון, יותר מיסורי הגוף. הקב"ה הבטיח לאברהם את כל ארץ ישראל, וכעת, בימי זקנתו, הוא מבקש חלקת אדמה קטנה בארץ ישראל, לקבור בה את שרה, והוא נאלץ לשלם עליה מחיר מופקע, ולמרות זאת לא הרהר אברהם בשאלה – איפה ההבטחה שהבטיח לי הקב"ה "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרחבה, כי לך אתננה?" – זו גדלותו של אברהם, ובנקודה הזו נכשל איוב.
 
אבל בכך לא הסתיימה תשובתו של אותו אדם גדול, כי אף שצריך להאמין אפילו בחשכת חוסר-ההבנה, בהשגחת ה', לאמונה הזו צריך שיהיה בסיס, היכן נותר בסיס לאמונה, אם אפשר שהקב"ה יסתיר פניו מאיתנו בצורה חמורה כל כך? הלוא כעת, לא רק הבנה אין כאן, גם ידיעה אין כאן, אז עם מה נותרנו? עם אמונה מיסטית עיוורת, שאין בה אמת המחייבת את כולם? הלוא כך הולכים גם עובדי הכוכבים, איש בשם אלוהיו, ואיש באמונת אבותיו, במה אם כן אנחנו נבדלים מהם, שאנחנו טוענים כי האמת לנו היא?!
 
התשובה לכך הייתה טמונה במדרש אחר, שהציג בפני אותו אדם הגדול, אך לפני שנראה את המדרש, נקדים ונסביר מעט את הדברים.
 
ידיעת האמונה מתחלקת לשתים:
  1. הידיעה שאת היצורים בעולם מישהו יצר.
  2. הידיעה שאת האירועים בעולם מישהו מכוון.
 
צורת גופות היצורים לא הייתה יכולה להיווצר בחומר מעצמה, בלי הכוונה חיצונית, כי חוק טבע הוא, שחלקיקי החומר, כאשר הם נעים בערבוביה, מסוגלים רק להתבלגן, ולא מסתדרים אף פעם לפי צורה. בכל פעולה של עירבול חלקיקי חומר באופן אקראי, לעולם לא יוכלו להיווצר סדר וצורה, זה לא עניין של הסתברות בכלל, זה טבע חלקיקי החומר כאשר הם נעים באקראי, הם מתבלגנים ומתפזרים לכל רוח, ודאי לא יוצרים עצמים וצורות, אלא אם כן יש יד מכוונת שמתערבת בתהליך וכופה עליהם סדר. קחו למשל בקבוק עם חול צבעוני מסודר בשכבות, ותנערו אותו, תמיד תקבלו בלגן, אף פעם לא צורה חדשה – אתם שומעים, אף פעם! זה לא עניין של סיכוי בכלל, זה טבע החומר, לבלות ולמחות כל סדר וצורה הטבועים בו, ולנוע תמיד לכיוון האי סדר.
 
הכלל הזה תקף לא רק בנוגע לבריאת גוף היצורים, הוא נכון גם בנוגע למקרים שמתגלגלים עליהם – אם ניתן לראות במקרים הללו סדר, ועקרונות קבועים החוזרים על עצמם שוב ושוב, וצירופי מקרים רצופים פעם אחר פעם, המסקנה המתבקשת היא שיש גורם מכוון, כי מטבעה, האקראיות מסוגלת להפיק מעצמה רק אי-סדר. סדר לא יכול להיווצר מתוכה, ללא התערבות חיצונית של יד מכוונת.
 
ואם תשאלו: היכן הוא הסדר, בעולם שבו אותם מקרים מתגלגלים על הצדיקים ועל הרשעים כאחת?
 
אנשים טועים לחשוב, שאדם מצליח, שהשעה משחקת לו, הוא אדם שהאלוקים משגיח עליו, ואילו אדם שנכשל, הוא אדם שהאלוקים שכח אותו, וזנח אותו. אך זו טעות לחשוב כך, כי הטוב והרע, לא קשורים בכלל לשאלה העובדתית – האם יש השגחה או אָיִן?
 
אם קרה מקרה רע, אבל הוא קרה באופן כזה, שברור כי לא יכול היה להתרחש במקרה, הרי שמקרה כזה מוכיח את יד ההשגחה. אם לעומת זאת, קרה מקרה טוב, אבל הוא קרה באופן שאפשר להסבירו כיד המקרה או הטבע; מקרה כזה אין בו כדי להוכיח את יד ההשגחה – גם אין בו כדי להוכיח העדר השגחה – פשוט, אין להסיק ממנו דבר.
 
כך כתוב במפורש בתורה:
אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה? אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם (דברים לב ל)התורה אומרת: גם בשעה שהקב"ה יסגיר את ישראל ביד אויביהם, ניכר יהיה שאין זה מקרה, אלא ה' הסגירם. בדיוק כפי שהיה הדבר בשואה, אחד רדף אלף, ושנים הניסו רבבה, שלא כדרך הטבע, ודווקא משום כך ניכרת כאן התערבות יד ההשגחה במהלך האירועים, וזה כל מה שדרוש לאמונה בהשגחה. לא צריך להבין מדוע הקב"ה עושה את מה שהוא עושה, על מנת להאמין בהשגחה, צריך רק לדעת שהוא זה שעשה את מה שנעשה. אם את זאת יודעים, כבר יש בסיס לאמונה. ההבנה, לא רק שאינה תורמת לאמונה, אלא דווקא במקום שההבנה נגמרת, שם המקום בו מתחילה האמונה.
 
ועל כך ביקש משה במפורש מאת הקב"ה. כאשר רצה הקב"ה להתרחק מישראל, ולמסור את הנהגתם ביד מלאך, ביקש משה שלא כך יהיה, כי הנהגה של מלאך היא הנהגה של טבע, ורצה משה שעם ישראל תהיה עליו השגחה ישירה של הקב"ה, על מנת שתמיד יהיה זה עם יוצא דופן בין העמים. התערבותו של הקב"ה במהלך ההיסטוריה מתגלה בעיקר סביב גורלו של עם ישראל, וזה האות, שהקב"ה חפץ בעם ישראל, יותר מכל העמים, כי תורת ישראל מבטאת את רצון הקב"ה באמת. וכך אמר משה לקב"ה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ? הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה!" (שמות לג טו-טז). וענה לו הקב"ה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" (שמות לג יז).
 
וכאן הוציא האיש הגדול, ספר מדרש רבה קטן, מחיקו, ופתח אותו בפרשת אחרי מות, שם מובא הפסוק בספר קהלת: "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע", (קהלת ט ב). חז"ל במדרש הזה, לא זו בלבד שאינם נותנים הסבר מניח את הדעת להעדר ההשגחה, שמשתמע לכאורה מפסוק זה, אלא אדרבה, עוד טורחים להביא דוגמאות לרוב, מן הכתובים, שרק ממחישות עד כמה זה אכן כך זה במציאות! מה שקורה לרשעים, קורה באותה מידה גם לצדיקים. וכל הרואה את הדברים שואל את עצמו – מה קורה כאן?!
 
ואלו דברי המדרש:
 
ר' שמעון פתח: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, כַּטּוֹב כַּחֹטֶא, הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא:" (קהלת ט ב).
 
  • לצדיק – זה נח שנאמר בו (בראשית ו) איש צדיק, אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשיצא מן התיבה הכישו (נשכו) הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב (קורבן), והקריב שם בנו תחתיו.
ולרשע – זה פרעה נכה כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו. הכישו ארי ושברו  (בכיסא שלמה היה קבוע אריה שנשך את פרעה בשעה שרצה לשבת עליו).
 
זה (נח) מת צולע וזה (פרעה) מת צולע, היינו שכתוב "מקרה אחד לצדיק ולרשע".
 
*
 
  • לטוב ולטהור ולטמא – לטוב זה משה שנאמר: (שמות א) "ותָרא אותו כי טוב הוא", ר' מאיר אומר: שנולד מהול. ולטהור זה אהרן שהיה עוסק בטהרתן של ישראל, שנאמר: (מלאכי ב) "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". ולטמא אלו מרגלים.
 
אלו (משה ואהרן) אמרו שבחה של ארץ ישראל, ואלו (המרגלים) אמרו גנאי על ארץ ישראל, ובסוף, אלו לא נכנסו לארץ ישראל, וגם אלו לא נכנסו לארץ ישראל, היינו שכתוב "לטוב ולטהור ולטמא".
 
*
 
  • לזובח – זה יאשיה שנאמר: (דברי הימים ב לה) "וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים".
ולאשר איננו זובח – זה אחאב שביטל קרבנות, זהו שכתוב: (דברי הימים ב יח) "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב", "ויזבח לו" כלומר לצורך אכילת עצמו, והנאת עצמו, ולא לשם קרבנות.
 
זה (יאשיה) מת בחצים, וזה (אחאב) מת בחצים היינו שכתוב "לזובח ולאשר איננו זובח".
 
*
 
  • "כטוב כחוטא"כטוב – זה דוד שנאמר: (שמואל א יז) "וישלח ויביאהו והוא טוב רואי" אמר רב יצחק: טוב ראי בהלכה, כל הרואהו נזכר לתלמודו.
כחוטא – זה נבוכדנצר שנאמר: (דניאל ג) "וחטאיך בצדקה פרוק".
 
זה (דוד המלך הטוב) בנה את בית המקדש, ומלך ארבעים שנה, וזה (נבוכדנצר החוטא) החריב את בית המקדש ומלך ארבעים שנה. זהו שכתוב "מקרה אחד לצדיק ולרשע... כטוב כחוטא".
 
*
 
  •  כנשבע – זה צדקיהו שנאמר: (ד"ה ב לז) "וגם במלך נבוכדנצר מרד" (צדקיה נשבע לנבוכדנצר שלא ימרוד בו, ולא יגלה את סודו, ולא עמד בשבועתו).
כאשר שבועה ירא –  זה שמשון שנאמר: (שופטים טו) "ויאמר להם שמשון הישבעו לי פן תפגעון בי" (שמשון הפקיד את חייו ביד הפלשתים על סמך שבועה שנשבעו לו, הרי שהיה מחשיב מאוד את השבועה).
 
זה (צדקיהו) מת בניקור עיניים: (מלכים ב כה) "ואת עיני צדקיהו עור", וזה (שמשון) מת בניקור עיניים: (שופטים טז) "ויאחזו אותו פלשתים וינקרו את עיניו" זהו שכתוב "מקרה אחד לצדיק ולרשע... כנשבע כאשר שבועה ירא".
 
*
 
אין צורך להמשיך בעניין, אף שבמדרשים השונים אפשר למצוא עוד דוגמאות, השאלה הזועקת מן הדברים היא, כיצד יכולים חז"ל להשאיר אותנו עם שאלה כזאת, מבלי לתת לה מענה?!
 
ואז אמר לי אותו אדם גדול: חז"ל לא באו לחדד את השאלה, הם באו לענות לנו תשובה! המילים שלו היו: "במדרש כאן כתוב שזה בדווקא ככה!", וכעת אסביר לכם מה הייתה כוונתו:
 
חז"ל מלמדים אותנו שזה בדווקא ככה! כלומר, אף כי בעולם הזה, על מנת שתהיה בחירה, לא ניכר ההבדל בין צדיקים לרשעים (ההבדל ביניהם יהיה ניכר רק בעולם הבא) אפשר להבחין שהמצב הזה – של אין-הבדל – מכוון הוא מלמעלה, ואינו קורה במקרה, וזה מספיק בכדי להאמין.
 
כיצד ניתן לדעת זאת?
 
העיקרון הזה, של מקרה אחד לצדיק ולרשע, הוא שיטתי, ופועל בצורה מדויקת מדי, וחוזר על עצמו שוב ושוב, עד כי ברור שהוא לא יכול להיות מיקרי.
 
שימו לב, כמה הסדר הזה הוא מדויק, ומלוטש, ועקבי להפליא: דוד המלך שבנה את היסודות לבית המקדש (אותו השלים אחר כך שלמה בנו) ביסס בכך את מלכות הקדוש ברוך הוא בעולם, ועל כן גמל לו הקדוש ברוך הוא בביסוס מלכותו שלו, והאריך את זמן מלכותו לארבעים שנה. אלא שההיגיון הזה נסתר מהמשך הדברים, שהרי נבוכדנצר עשה בדיוק את ההיפך – החריב את הבית המקדש – וזכה גם הוא למלוך ארבעים שנה. שימו לב, שהשבירה והסתירה היא כל כך חדה, שהיא לא יכולה להיות טעות, היא חייבת להיות מכוונת, כי ההיפוך הוא גמור כל כך, ויש קשר בין המעשה לגמול, אם כי במהופך, ועל כן, רואים שיש כאן תבנית ודפוס של סדר. אז נכון שהסדר הזה הוא לא הגיוני ולא מובן, אבל על מנת להאמין בהשגחה, אנחנו לא צריכים להבין את מעשי ההשגחה, אנחנו רק צריכים לדעת שאומנם הדברים אינם מתרחשים במקרה אלא במכוון מלמעלה.
 
ואם תאמרו שהיה זה מקרה חד פעמי, ואין להביא ממנו ראָיה, הנה חוזר הדבר על עצמו שוב, בעניין המרגלים. המרגלים דברו רעה על ארץ ישראל, והגיוני שהם לא יזכו לראותה. אלא שאם חשבנו, שהבנו את ההיגיון על פיו פועלת ההשגחה, בא הסיפור של משה והופך את הקערה על פיה: משה דיבר טוב על ארץ ישראל, וניסה לגונן עליה מפני המלעיזים עליה, ולמרבה הפלא, סופו היה כסופם של המלעיזים, וגם הוא לא זכה לראות את ארץ ישראל. ושוב, הסתירה היא כל כך חדה, וההפך תואם במדויק את הפכו, והדברים עומדים זה מול זה בשיקול מושלם, שיש כאן חתימה של תבנית וסדר. אז למרות שהסדר הזה הוא לא הגיוני, זה לא משנה, העיקר שסדר כזה לא יכול היה להתהוות ללא התערבות של גורם חיצוני מסדר, ועל כן ניכרת כאן יד ההשגחה, ולא רק שאין כאן סתירה לאמונה בהשגחה, אלא דווקא מכאן נובעת לה ראָיה.
 
המדרש ממשיך ומראה לנו, איך בהיסטוריה של ימי-קדם, העיקרון הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, בסיפור חייהם של אישים שונים, ובצורות שונות, עד שברור כי יש כאן קו מנחה ואין זו יד המקרה. חז"ל אומרים לנו: דעו לכם, במקום שבו אין היגיון, נדמה לכם שאין גם סדר, אבל לא היא, דווקא שם תחפשו ותמצאו את הסדר! בתוך הסתר הפנים של "מקרה אחד".
 
לשם המחשה: אילו נכנסנו לבית, וראינו שם עזובה גדולה – מהפיכה ואי סדר מוחלטים – המסקנה המתבקשת היא שמדובר בבית נטוש. אך אם נכנסנו לבית ויש בו סדר, אלא שהסדר הזה הוא לא הגיוני – השולחן והכיסאות מודבקים לתקרה; הבגדים מקופלים זה על גב זה, בדקדוק, אלא שהם מונחים במקרר, ויש סדר וניקיון בכל, אלא שאנחנו לא מצליחים לרדת לסוף דעתו של המסדר. במקרה כזה ברור שהבית איננו נטוש, ויש לו בעלים, שסידר אותו כך בכוונה תחילה, שלא בהיגיון, או לפחות, שלא על פי היגיון המובן לנו.
 
בית שנינטש ואין מי שיתחזק אותו, שואף באופן טבעי אל האי-סדר, כלומר, בית כזה הופך לחורבה תוך מספר שנים. הגג מתחיל לנזול אחרי שנה-שנתיים; הרהיטים מתמלאים אבק; ילדים מן הרחוב משחקים בכדור סמוך לבית, ובעיטה לא זהירה בכדור, מנפצת את אחד החלונות; כעת חודרים אל הבית, מבעד לפרצה שבחלון, כלבים וחתולים, ומתחילים להרוס ולהפיל דברים; כך שבאופן טבעי בית שאינו מתוחזק, הופך לחורבה תוך כמה שנים  – זהו גורם הבלאי ששולט בכל דבר גשמי. אם נעזוב בית ששייך לנו לשנים רבות, וכשנחזור אליו, נראהו מסודר ונקי, ברור שהשתכן בו אורח בלתי רצוי, גם אם הסדר שבבית, לא מובן לנו בהיגיון.
 
לומר שלְסֶדר יש תמיד מְסָדֶר, זאת הכללה, ולא ראָיה. לעומת זאת, אם במערכת שהיא מטבעה מתבלגנת ושואפת לאי-סדר, מופיע סדר, זו ראָיה, להתערבות של גורם חיצוני, הכופה עליה את הסדר הזה, בניגוד לטבעה, ומאחר וטבעה של האקראיות והערבוביה לייצר רק דבר אחד – אי סדר, אם יופיע בה סדר, תהיה בכך ראָיה למעורבות של גורם חיצוני נעלם, השולט בערבוביה הזו ומכוון אותה כפי רצונו.
 
***
 
לסיכום: עד עתה, התברר לנו שיש אמת (ראה מאמר: ותהי האמת נעדרת), וכמו כן התברר לנו שהאמת ברת-השגה היא (במאמר הנוכחי), האתגר הבא יהיה להגדיר מהי ראָיה ומה לא, כי אם אין הגדרה ברורה למושג 'ראָיה', תמיד יהיה מי שיטען: "זו לא ראָיה!".
 
על כך נכתוב בע"ה בכתבה הבאה.
 
 
 
כתבות נוספות של דני שחק:
אמת קנה ואל תמכור
ותהי האמת נעדרת
 

האתר הוקם במטרה לאגד את כל ההוכחות שהתורה אמת
ולהציג את השקפת העולם התורני - הירשמו לרשימת התפוצה

 

צור קשר

 
חפשו אותנו בפייסבוק