אמת קנה ואל תמכור (לוקשים)

מאת: דני שחק

 

 

מה צריך האדם לבקש? האם הוא צריך לבקש את האושר או את האמת?

 הכרויות לדתיים

רוב האנשים מחפשים אחר האושר, ומבחינתם, זה לא כל כך משנה אם זה אושר של שקר בר חלוף. וראוי באמת לשאול, מה זה משנה אם זה אושר של שקר? העיקר שאני מאושר. ובכן, אושר של שקר אינו אושר, כי אדם שיודע כי הוא חי בשקר בר חלוף, הספק מכרסם בו כל הזמן, לאמור: אולי ברגע הבא יגיע הקץ לאושר? אולי אני עומד על סף התהום, חי לי כרגע בגן עדן של שוטים, אבל ברגע הבא אני עומד ליפול? חיים שבהם מכרסם בך הספק כל הזמן, הם לא חיים של אושר. ניקח לדוגמא, אדם עשיר שעובר ברחוב, ורואה אדם עני יושב על המדרכה ומקבץ נדבות. המחשבה הראשונה שעולה לו בראש זה, מניין לי שאני לא עשוי להגיע למצב כזה, מה עוד שהעני התרגל לחיי עוני, אך העשיר, שהתרגל לחיי רווחה, עצם המחשבה שהמזל עשוי יום אחד להתהפך עליו, והוא עשוי להיות עני, לא מפסיקה להדאיג אותו. יש עשירים, שעל מנת להדחיק את הדאגה, משכנעים את עצמים כי הם עשירים בזכות עצמם, ומתחילים להאשים את העניים בגורלם, ואף לשנוא אותם, וזה הכול מחמת הדאגה.

 

וכבר אמרו חז"ל, בנוגע לקניינים ברי החלוף שהאדם קונה, על הפסוק "לשמחה מה זה עושה", שכגודל השמחה שיש לאדם בדברים החולפים שקנה, כן גודל העצב והצער שהוא מצטער עליהם, כשהם חולפים. מספרים על אדם עשיר שניפטר, והניח לבניו שני מכתבי צוואה. אחד הוא ציווה לפתוח מיד עם מותו, ואת המכתב השני, הוא ציווה לפתוח שבוע לאחר הקבורה שלו. כאשר פתחו את המכתב הראשון, כתוב היה בו, שהוא מבקש להיקבר עם גרביים. הרי שנינו שמצווה לקיים דברי המת, ולפיכך מיהרו בניו לבקש את החברה קדישא לקיים את הבקשה. החברה קדישא לא הסכימו בשום פנים למלא את הבקשה המוזרה, וכך נקבר הנפטר ללא גרביים. כעבור שבוע נפתחה הצוואה השנייה, ובה היה כתוב, "ראו בני, כי אפילו את הגרביים האדם לא לוקח אל הקבר, אז אנא חלקו את הירושה בצורה הוגנת, הממון ממילא לא נשאר שלכם.

 

הרדיפה אחרי האושר, כתכלית בפני עצמה, נידונה לכישלון, כי אושר של שקר, המוטל כל הזמן בספק, אין בו שום שמחה, רק דאגה. לעומת זאת, בידיעת האמת יש שמחה רבה, וכבר אמרו חכמים אין שמחה כהתרת ספיקות. ושמחה זו היא שמחה הנובעת מבפנים, ואינה תלויה בדבר. להיות דבק באמת, זו דבקות שיש בה חיי נצח, כי האמת היא נצחית, והצדיקים הדבקים בה, חיים חיי נצח, ושמחתם שמחת עולם. כאשר אתה נאמן לאמת, באמת, סופך לגלות שהאמת היא הטוב המוחלט, וממנה האושר המוחלט. נמצא, שכאשר יוצא לבקש את האמת, גם את האושר הוא מוצא, ודווקא כאשר האדם מוכן להקריב את האושר שלו, למען האמת, אז הוא מצא את האושר האמיתי, שאינו בר חלוף, בתוכו. ככתוב: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול".

 

וכתב החזון-איש: "...בְּאֶמֶת, אין כל עצב בעולם, למי שמכיר את אור-האורות של האמת".

 

ולא זו בלבד, אלא כל ההבדל בינינו לבין עובדי האלילים, הוא בנקודה הזו, אנחנו נאמנים לאמת, באשר היא אמת, וזו נחלתו של יעקב, שנאמר "תיתן אמת ליעקב", אך הגויים דביקים באלוהיהם, רק מצד התועלת שהם מפיקים מהם, משל נועדו אלה לשרת אותם.

 

אל לו לאדם לחשוב בדרך מחשבתם של עובדי האלילים, שהקב"ה קיים על מנת למלא את רצונו, ולמלא את משאלות ליבו. אדם כזה נקרא אדם שמטריח את קונו, וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה, בראשית: "אמר רבי יוחנן, הרשעים מתקיימין על אלהיהם (שנאמר בחלום פרעה)(בראשית מא) ופרעה חולם והנה עומד על היאור (והיאור היה האליל של מצרים), אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם שנאמר (ביעקב כאשר ישן בבית-אל) והנה ה' ניצב עליו, ויאמר אני ה' אלהי אברהם.  הרי לכם שחז"ל רמזו לנו כאן, שיש הבדל בין היחס של היהודי אל אלוקיו, לבין היחס של עובדי העבודה הזרה אל אלוהיהם, שהיהודי, כוונתו העיקרית היא לעשות את רצון אלוקיו, בטוב וברע, כי הוא עבד לקב"ה, בעוד עובדי העבודה זרה, עיקר כוונתם להוריד מזל וברכה בעסקיהם, ומזור למחלותיהם, באמצעים על טבעיים, ורק לשם כך הם מקריבים קורבנות לאלוהיהם, אך מרגע שאלה מכזיבים אותם, הרי הם בועטים בהם, ומנסים אל אחר, אך לנו אסור לנסות את האלוקים, כי לא לשם התועלת אנחנו בוחרים בו, אלא מצד האמת, ועל כן ישראל דבקים בקב"ה בטוב וברע.

 

הגמרא במסכת תענית (כד:) מספרת על אחד מגדולי אמוראי בבל, שחי לפני כ-1700, בשם רבא, שחייב אדם מלקות בבית דינו. כאשר הוציאו את גזר הדין לפועל, מת הנאשם מחמת המלקות, ומלך פרס ששלט אז בבל, ושמו היה שבור, כעס על רבא, כאשר שמע את הדבר. אימו של שבור המלך, שנקראה איפרא הורמיז, ואהבה את היהודים, ביקשה ממנו שלא יהיה לו עסק עם היהודים, ולא יזיק להם בעקבות מותו של אותו אדם, כי כל מה שהם מבקשים מאלוהיהם, הוא נותן להם. אמר לה שבור המלך, מה למשל? אמר לו, אם הם מבקשים רחמים יורד מטר. אמר לה, אולי המטר יורד משום שבחורף מגיע הזמן שבו מטר יורד, ואולי גם בלי התפילות שלהם היה יורד מטר, נראה אותם מבקשים מטר כעת, בתקופת תמוז, תקופת הקיץ, ושירד מטר.

 

שלחה איפרא בקשה לרבא, אנא בקש רחמים שירד מטר. ביקש רבא מטר ולא ירד מטר. אמר רבא לפני הקב"ה, "ריבונו של עולם, אלוקים, באוזנינו שמענו אבותינו שסיפרו לנו פועל פעלת בימיהם, בימי קדם, ואנו בעינינו לא ראינו", כלומר רבא ביקש לראות נס גדול כזה בעיניו. נענה לו הקב"ה וירד מטר כל כך חזק, עד שהמרזבים שבבתים שבציפורי, בארץ ישראל, שפכו זרמי מים אדירים שזרמו עד לנהר החידקל.

 

בלילה שלאחר מכן, הופיע אביו של רבא, לרבא בחלום ואמר לו בכעס, האם יש מישהו שהעיז להטריח כל כך את אדונו? הוא ציווה אותו לשנות את מקום הלינה שלו, ורבא אכן ישן בבית אחר, למחרת התגלתה המיטה שהוא נמנע מלישון בה, כשהיא חתוכה בסכינים, ואילו היה ישן שם היה מת. הלקח הנלמד מן המעשה הזה הוא הלקח שאנחנו מדברים עליו, המטרה של היהודי היא לתת ולא לקחת, ולכן צריך להשתדל להימנע מלהטריח את הקב"ה בבקשות שאינן הכרחיות לעבודתו, כי האדם נמצא בעולם, על מנת להשתעבד לרצון הקב"ה, ולא על מנת לשעבד את הקב"ה לרצונו.

 

מובא בספר מאחורי הפרגוד:

ליהודי שבא לבקש ברכה לכיסוי חובות אמר לו הגראי"ל שטיינמן: "אתה נוטל חובות (עבור מותרות) ומבקש ברכה לכיסוים?! וכי אתה בא להטריח את הקב"ה שיכסה לך את החובות שעשית?!

 

גם הזוהר מגנה את אלה העומדים בתפילה בבתי הכנסת, ונובחים ככלבים, "הב לי", "הב לי", "הב", "הב", "הב". באנו לדבוק בקב"ה על מנת לתת ולא על מנת לקחת.

 

הנה כי כן, רואים שיהדות אינה דת שמציעה תועלת, וגם אם מפיקים ממנה תועלת בעניינים מסיימים, הרי זה תוצר לוואי. הדת היהודית מציעה רק דבר אחד, ורק על דבר אחד היא מתחייבת, על האמת, וזו נחלתו של יעקב אבינו, האמת, ושאף אחד לא יבוא בטענות, אם הוא ציפה למשהו אחר. ואני אומר זאת משום שישנה כיום תופעה של אנשים שחיפשו בדת היהודית, דברים מלבד האמת, ומשלא התמלאה תאוותם, הרי הם מתאכזבים ונוטשים, וזאת משום שמלכתחילה, לא הבינו בכלל, מהו הציר שסביבו סובבת הדת היהודית.

 

ניקח לדוגמא, את המחזיר בשאלה הידוע לשמצה, ירון ידען.

 

בראיון שנתן פעם, סיפר את סיפור חייו, וכיצד הגיע אל היהדות, ומדוע נטש אותה. תחילה שאלה אותו המראיינת: מה יש לנער שגדל 17 שנה במשפחה חילונית לחפש בדת? התשובה שלו הייתה: "זה לא בדיוק לחפש בדת, זה חיפוש משמעות" , הוא ממשיך ומספר, "אני בגיל צעיר הטרידה אותי השאלה שהעולם הוא בר חלוף, הוא זמני. אני זוכר שמורה ניגש אלי ושאל אותי, ירון, למה אתה לא משקיע בלימודים, ואני אמרתי לו שאני לא מבין למה להשקיע בלימודים, כשאני לא מבין בשביל מה? זאת אומרת, יש פרק זמן, שבגיל 120 כל העסק הזה מסתיים." וממשיך ידען לספר: "השאלה הזאת (לשם מה כל זה?), לא רק ברמה הרציונאלית חוויתי אותה, אלא חוויתי אותה באופן יום יומי, מבחינה רגשית, עמוקה."

 

"וחיפשת מישהו שייתן לך תשובה." שואלת המראיינת.

 

"כן!" עונה ירון, "חיפשתי לאו דווקא מישהו, אלא משהו, או תנועה או חברה, שתבוא ותגיד לי אתה לא סתם קיים פה, זה לא זמני, אלא יש תכלית, יש מטרה. המציאות הזאת של חוסר משמעות וריקנות – וכשאני אומר ריקנות, זאת אומרת אני לוקח בחשבון שיהיה לי אישה וילדים וכסף וטיולים – אז מה? אבל זה מסתיים! את יודעת, היה אצלי ידיד, שהוא הגדיר את התחושה שלו, הוא היה בחיפוש משמעות, והוא ביטא את התחושה שלו במילה אחת, הוא אמר, שהוא היה בקניון עם החברה שלו, ראה אנשים נכנסים לקניון, יוצאים מהחניות, שמחים, מעשנים, שותים קפה, והוא הרגיש שהכול ס-ת-ם!  זאת הצגה שעוד מעט המסך, נסגר.

 

ושואלת המראיינת: "אז אלוקים הוא באמת פתרון מצוין לשאלות האלה."

 

ידען: "בהחלט"

 

מראיינת: "פתאום יש משמעות, פתאום יש סיבה, פתאום יש מצוות שצריך לקיים."

 

ידען: "נכון."

 

בהמשך מתחיל ידען לספר איך עבר לישיבה, וחייו השתנו מאוד, וכמה אורח החיים הזה הוא תובעני. ושואלת אותו המראיינת: "אבל היית מאושר, זה לא מה שחשוב?"

 

ידען: "נכון, אבל הייתי מאושר. וזה מה שחשוב בדרך כלל, לאדם."

 

בהמשך הוא מספר כיצד חי כך באושר, כעשר שנים, עד שהחלו לעלות בו הפקפוקים באמיתות התורה. ומה העלה בו את הפקפוקים? לדבריו, היו אלה שאלות כגון, איך כתוב בגמרא, שלאריה ולחתול יש ארס בציפורניים והמדע לא יודע על זה, זו הדוגמא שהוא בחר להביא בראיון, לסתירה שהוא לא יכל לחיות איתה.

 

ראשית כל, הגמרא אומרת שהארס נמצא בציפורנים של האריה והחתול, רק בשעה שהוא תוקף ודורס חיה, ואולי זה שלא גילו עדיין את הארס בציפורני החתול, זה מכיוון שלא בדקו מתחת לציפורניים בשעת כעסו. ואף אם יבדקו זאת, ולא ימצאו, אולי זה משום שחומר הארס לא מוכר למדענים כחומר ארסי, ויטעו לחשוב שאין זה ארס, ואולי זה משום שהכמות הארס אינה גדולה, אך יש לה השפעה לאורך כמה ימים, כפי שהתגלה הדבר לאחרונה אצל לטאת הענק החיה באינדונזיה, ושנקראת דרקון הקומודו.

 

דרקון הקומודו, הוא לטאת ענק שיכולה להגיע לאורך של יותר משלוש מטר, ולשקול מעל 150 ק"ג. חיות שהצליחו להיחלץ מהתקפה של דרקון קומודו, אך ספגו ממנו נשיכה, נחלשות ומתות תוך כמה ימים.  במשך כמאה שנה, סברו החוקרים שסיבת המוות נעוצה בבקטריות הנמצאות בפה הקומודו, וגורמות לזיהום בבעל החיים הנשוך. לאחרונה, בשנת 2009, גילה החוקר בראיין פרי, שיש לדרקון הקומודו ארס בפיו, ובצילום לסת שנעשה בדרקון, התגלתה בלוטת ארס, שלא נודע לחוקרים על קיומה במשך... 100 שנים. ראה קישור:

 

https://www.youtube.com/watch?v=d3_eHNXRV8Q

 

אז מה נגיד, שעד שלא גילו זאת המדענים זה לא היה קיים?! כל כך הרבה דברים יכולים לגרום לכך שמדענים לא ידעו דברים מסוימים, וזה שהמדע, לא גילה דבר מה עדיין, אין מכאן ראיה שהוא לא קיים, אפילו זנים חדשים של בעלי חיים מגלים כל הזמן, ואני לא מדבר על זנים קטנים של חרקים, אלא על זנים של בעלי חיים גדולים, שידעו להתחבא מעיניהם הבוחנות של החוקרים. העדר הגילוי אינו ראיה להעדר המציאות, כמאמר חז"ל: לא ראיתי, לא שמעתי, אינה ראיה.

 

ברור שהסתירות הללו, שגילה לפתע ידען, אחרי עשר שנות "אושר", ניתנות לישוב בצורה כזו או אחרת, ואין הם דברים שכדאי להתעכב עליהם יותר מדי, וככלל, לא זו הנקודה, הבעיה האמיתית של ידען הייתה עוד בתחילה, לחשוב שהדת היהודית נועדה לעשות אותו מאושר, ואז כאשר מסיבות כאלה ואחרות, אבד טעמו של האושר, או כפי שהוא מספר את זה, הוא החל לבקש את האמת, וגילה את טעמה הערב, הוא התנער מן היהדות.

 

מלכתחילה אסור היה ללמד אדם כזה תורה. מלכתחילה חשוב היה לברר איתו ראשית לכל, האם הוא הגיע להכרה באמיתותה של היהדות, לפני שהוא מתקדם לשלבים הבאים. ואם הוא היה אומר שהוא מחפש משמעות, להגיד לו ישר בפנים, היהדות אינה באה למלא את הצרכים שלך, גם אם אלה צרכים רוחניים, היהדות מוכרת רק דבר אחד, את האמת!

 

אם מפתים אנשים להתקרב ליהדות, מתוך רצון למלא חסרים ולפתור בעיות, ולא כי זאת האמת, זה יכול לעבוד ולהצליח, אם בודקים זאת במבחן התוצאה המיידית, אבל מבחן התוצאה, הוא במקרים רבים, מבחן לא נכון. הנה במקרה של ידען, לצערנו, הוא החזיר בשאלה גם את אשתו וילדיו, שממנה הוא התגרש בכל זאת בסוף, ואבדו המון נפשות מישראל, שלא לדבר על הפעילות שלו בהסתה נגד הדת. אז כעת, כעבור 17 שנה, בהחלט אפשר לומר שבמקרה שלו, החיבור שלו עם הדת היה רע לדת ורע לו ורע לעולם. הוא הפסיד את החיים החילוניים שבהם הוא חפץ, ואנחנו קבלנו מסית ומדיח, והכול נגמר בעצב רב.

 

לפיכך, אסור לבחון את החזרה בתשובה במבחן התוצאה המיידית, רק להסתכל קדימה, ולראות את הנולד, ולא להתרשם ממה שנראה לכאורה בעין, כאן ועכשיו.  ואף שאמרו חז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, הם גם אמרו: מי שעושה שלא לשמה מוטב לו שהפכה שליתו על פניו, ולא בא לעולם, וברור שצריך לחלק ולומר, כי מי הגיע להכרה באמיתות היהדות, אלא שקשה לו לעשות את הצעדים הראשונים, הרי שמותר להציע לו תמריצים, ולתווך אותו למקום הנכון, אבל מי שכל מגמתו להפיק תועלת מן הדת היהודית, לא ראוי לפתות אותו לחזור בתשובה, ולהשלות אותו שבעיותיו יפתרו מרגע שישים כיפה על הראש.

 

היפה בצורה שבה הרב אמנון יצחק מחזיר בתשובה הוא, שקודם כל שמים על השולחן את האמת שבתורה, ורק משברור כי האדם מבין את האמת שבתורה, אלא שהוא מהסס, כי הוא מפחד מה יגידו החברים והשכנים, ואיך ישנה את אורח חיים מקצה לקצה בבת אחת, רק אז, מדרבן אותו הרב, לקפוץ למים ולעשות את הצעד הראשון. אך הוא לא פונה מלכתחילה אל הצרות והבעיות שלו, ומשתמש בהם על מנת לפתותו, והרב גם לא מחפש לנשוא חן בעיני אנשים ולהגיד להם את מה שהם מבקשים לשמוע.

 

גם הברכות שהרב נותן, הוא נותן כתפילה, ובקשת רחמים ממרום, ואם הוא מבקש מהאדם להקריב קורבן, ולשים ציצית או מטפחת להצלחת הברכה, הרי זה רק לטובתו, להגביר את הסיכוי שבשמים תתקבל תפילתו, אבל המסר שהוא מעביר בהרצאות, הוא המסר של אמת, לא של אושר – לא של משמעות לחיים, ולא של חינוך ילדים, לא של שלום בית, לא של ערכים, -  אלא קודם כל מסר של אמת, ותוצרי הלוואי, אפשר שיבואו אבל אפשר גם שלא, אבל עלינו לעבוד את הבורא למען האמת שבו, בטוב וברע.

 

נסיים בברכת הצלחה לרב אמנון יצחק בהקמת מפלגת פז

והיינו מבקשים ש"הסתדרות הצרכנים" של פז, תהיה פתוחה לכל

גם לאלה שאינם חברי המפלגה

שהרי גם יוסף זן את אחיו במצרים, למרות הכול

וכן כתוב: אם רעב שונאך האכילהו לחם... בשקל J

ורוצים גם קופת חולים משלנו, בעשרים שקלים

בשלב ראשון לפחות בביטוחים הרפואיים המשלימים

ובהמשך אולי גם תנועת נוער (לאחרים יש)

 

רק בלי נבחרת כדור רגל כמובן... J