מאת: דני שחק
 
בכתבה הקודמת התייחסנו לפריחת ארץ ישראל אחרי 2000 שנות שיממון, ואמרנו כי מדובר בפלא גדול, החורג מכללי ההיסטוריה, ומוכיח השגחה אלוקית, אך כיצד צריך להתייחס למדינת ישראל? האם זו ראשית מלכות בית דוד? או במילים אחרות, האם אנחנו נמצאים כעת בשלב הראשון של הגאולה, או בשלב האחרון של הגלות?    הכרויות לדתיים
 
למצב שבו נמצאים החרדים במדינת ישראל, אפשר לקרא רק בשם אחד – "גלות". יש למצב הזה את כל הסממנים של יהודים החיים בגלות. לא בגלל שהחרדים "גלותיים" ולא רוצים להוציאו מקרבם את הגלות, אלא שיש כאן שתי זהויות, ושתי תרבויות שונות זו מזו, האחת חילונית, והאחרת חרדית, כאשר החילונית היא השלטת והחרדית נשלטת. הזהות היהודית המקורית, זרה במהותה לזהות הישראלית, וליהודי חרדי יש את הזכות המלאה לשמור על זהותו שלו, כך שבעצם, יש כאן עם שחי בתוך עם, אפילו שמדובר למעשה בעם אחד.
 
המדינה מתייחסת אל היהודי החרדי, בדיוק כפי שהתייחסו אל היהודי בכל הגלויות. ראשית כל, אנחנו מהווים עבורם בעיה – "הבעיה החרדית" – והם שוקדים כל הזמן לתקן אותנו, בדיוק כפי שהגויים בגלויות הקודמות, סברו שקיימת בעיה יהודית, ושצריך לפתור אותה. זה שאנחנו מוצאים חן בעיני עצמנו, ואין לנו עניין בתיקון שהם מתכננים עבורנו, זה כנראה לא מפריע להם כלל – הם ממשיכים בשלהם, וכמו שאמר לאחרונה הגראי"ל שטיינמן: "כנראה שהתקרבנו יותר מדי לחילונים. הם מידי דואגים לנו פתאום, דואגים כביכול שנצא לעבודה ותהיה פרנסה, דואגים למסלולים מותאמים גם ללמודים בצה"ל, ושאר מרעין בישין."
 
החילונים מתאמצים לשלב אותנו בתוכם, אבל אנחנו נשארים גוף זר, שאינו מעורה בתרבות המקומית, וחי בקהילות נפרדות. אין לנו עניין להתערב איתם. יש לנו זהות ותרבות משלנו, תרבות שאנחנו שמחים בה, ורוצים בה, ומרוצים ממנה, ולא רוצים להחליף אותה בתרבות שלהם. אז מה העיסוק הבלתי פוסק במה שצריך לתקן בנו?
 
מנסים לפגוע בנו מבחינה כלכלית, כל פעם בצורה אחרת, בדיוק כפי שהגויים היו אומרים "הכה את היהודים בכיסם". טוענים הם שאנחנו מנצלים ומוצצי דם, ושוקדים להצר את צעדינו בכל מיני שיטות וצורות. אז תאמרו לי אתם, מה בדיוק השתנה בגלות הזו, מכל הגלויות האחרות? אין ספק שאנחנו עדיין בגלות, ומי שאינו רואה זאת, פשוט, אינו רוצה לפקוח עיניים.
 
אז בואו ונקרא לילד בשמו: יש כאן מלכות שהקימו קבוצה של אנשים, שרצו לחיות כעם רגיל בין שאר העמים. תחילה הם חשבו להקים מדינה באוגנדה, אך מהר מאוד התברר להם, כי על מנת לזכות לתמיכה רחבה בעם, הם יצטרכו לבנות את מדינת ישראל דווקא בארץ ישראל, ולקשט אותה בסמלים יהודיים, המקשרים אותה עם חזון אחרית הימים – עניין של יחסי ציבור גרידא.
 
לפני חזון המדינה, היה להרצל חזון אחר. איש חזון היה, ואצלו חזון רדף חזון. החזון הקודם היה התבוללות המונית בין הגויים. הגויים לא ששו לקבל את היהודים בזרועות פתוחות, ודחו אותם מסיבות כאלה ואחרות. ואז צץ בדמיונו של הרצל חזון חדש – חזון מדינת היהודים.
 
ייתכן שהקמת המדינה הייתה גאולה עבור אלה אשר ביקשו להסיר מעליהם את נטל התורה והמצוות, כיוון שכעת, יש להם מסגרת חיים חילונית-יהודית, ואין הם צריכים להמיר את דתם על מנת לעזוב את דת ישראל, אך עבור יהודים שומרי תורה ומצוות, ברור שאין כאן בשורה של גאולה, אלא עוד שלב בגלות – גלות תחת מלכות של יהודים חילונים.
 
שמא תאמרו: צריך לקרב אותם – את כל ראשי המדינה – וכך לקדש את החומר, ולהפוך את הטמא לטהור? טעות היא בידכם! נשמות יהודיות אפשר לגאול ולהוציא מתוך הגלות, אך את הגלות עצמה, אי אפשר להחזיר למוטב, כי את הרע לא ניתן להפך לטוב, אפשר רק להפריד בין הרע לטוב, כך שיפסק הערבוב ביניהם. כאשר נפסק הערבוב בין הטוב לרע, אין לרע אפשרות לינוק עוד מן הטוב, ואז הוא מתבטל מאיליו.
 
אף אחד מאיתנו לא יוכל לעשות סדר במה שקורה בכנסת. לא ממש. אפשר אולי לשפר דברים מעט – גדולי ישראל סברו שבלית ברירה, צריך לפעול לשיפור המצב גם דרך הכנסת, כי בגלות לא אנו קובעים את כללי המשחק – אך אי אפשר להכשיר את הכנסת, ולא ממנה תבוא לעם ישראל הישועה. ישועת ישראל תבוא רק מכך שעוד ועוד יהודים יחזרו בתשובה, וישתחררו מציפורני הקליפה, ואז יצטרפו לקהילות החרדיות. את הנשמות היהודיות אפשר לתקן ולטהר, אך לקליפה עצמה אין תקנה.
 
(*אגב: לדעתי, הדבר הטוב ביותר עבור בעלי התשובה הוא להתאחד בקהילות משל עצמם – קהילות פז. בעלי התשובה נופלים לסביבה זרה ולא מוכרת להם, בה הם לא יכולים להתנהג באופן טבעי, וזה לא מצב בריא. מדוע למחוק להם את האישיות, אם אין בדבר סתירה לאמת של התורה? כמו שלחוצניקים קל יותר בקהילות משלהם, גם לבעלי תשובה יהיה קל יותר בקהילות משל עצמם. כמו כן, חוזר בתשובה הוא כתינוק שנולד, ולא פעם מנצלים את התמימות שלו, אנשים לא כשרים. ובדיוק כפי שאנחנו שומרים על ילדינו הרכים, ומשתדלים לא לחשוף אותם בגיל צעיר לניסיונות – כי ילדים רכים הם, ואין להם עדיין כלים להתמודד – כך ראוי לשמור על הנטיעות הרכות הללו, על בעלי התשובה, בחממה של קהילות פז).
 
יהודים שיש להם נשמה יהודית, ובאים משורש טוב, אפשר לנפוח בניצוץ היהודי שלהם, ולחזק אותו, וכך לגרום לו לגבור על הכוחות השליליים, המושכים אותם מטה, אבל את הרע בעצמו, קרי את הכנסת ואת מדינת ישראל, אי אפשר לתקן, שהרי זוהי הגלות בעצמה, כפי שהסברנו לעיל. נכון שיש עניין להוציא ייקר מזולל, שנאמר: "...וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה..." (ירמיה טו יט), אך את הזולל עצמו, אל תנסו לתקן. אפשר להוציא את ניצוצות הקדושה מתוך הקליפה, כך שלא יהיה לקליפה מהיכן לינוק חיות, ואז היא תכלה כעשן, אך לקליפה עצמה אין תקנה.
 
צריך להבין שהקב"ה ברא בעולם כוחות של טוב וכוחות של רע. והרע מבקש תמיד להתערבב עם הטוב על מנת לינוק ממנו חיות, ומי שאינו יודע להבחין ברע ולסור מעליו – כי הוא ענו מדי, ומלמד זכות גם על הרע – סופו שיכשל ברע. אלה אשר אינם מבינים, כי מדינת ישראל היא חילונית במהותה, ומנסים לקשור לה כתרים של קדושה, מערבבים בין הקודש ובין החול, והם אלה שמאריכים לנו את זמן הגלות, כי מכוח הערבוב שהם יוצרים בין טוב לרע, יש לרע יותר מקום לינוק מן הטוב.
 
כבר בתחילת דרכה, הייתה מדינת ישראל מדינה של חולין. כל ברי הדעת ידעו זאת תמיד. יהודים תמימים, שלא ידעו להבחין בין קודש לחול, הם שיוו למדינת ישראל הילה של קדושה, אך מדינת ישראל על פי האמת, היא רק עוד חוליה בתוך שרשרת של גלויות שנגזרו עלינו, וכמו לכל גלות אחרת, הייתה לה התחלה ואמצע, ויהיה לה גם סוף. מה שחשוב זה, להמשיך ולשמור על הזהות והתרבות שלנו לכל אורך הדרך, שאם לא כן, זה יגמר רע מאוד. זה נגמר רע מאוד בגלות ספרד, כאשר יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחצר המלכות, והתערו בתרבות המקומית, וזה נגמר רע עוד יותר בגלות אשכנז, כאשר יהודים התערבו בתרבות ההשכלה של גרמניה, וזה יגמר רע מאוד גם כאן במדינת ישראל, אם לא נדע לשמור מרחק מהזהות הישראלית החילונית שהתפתחה כאן בארץ.
 
אני גם לא מבין את אלה שמנסים להתעמת עם השלטונות הישראלים. אין עניין להתעמת עם גורמי השלטון במדינה. מדוע שנעשה זאת? וכי יהודי ארצות הברית, מורדים במלכות ששולטת בהם שם? אם מן השמים נגזר עלינו לסבול עול גלות, מדוע למרוד ברצון הקב"ה? לפני כאלפיים שנה, כאשר הגיע זמנה של מלכות רומי לשלוט על ישראל, והבריונים שבעם ישראל ביקשו להתגרות בהם מלחמה, אמרו להם חכמי ישראל שזה לא יצליח, ואכן בסוף זה לא הצליח. חכמים ידעו שנגזר מן השמים על מלכות רומי לשלוט בעם ישראל, ומה שנגזר לא ניתן לבטל בדרך של כוחנות. ממתינים בסבלנות, עד שתגמר מלכותם, וכמה שזה ייקח, זה ייקח. הדרך היחידה לנצח את הקליפה האוחזת בנו, זה לחפש היכן התחברנו אליה, ולנתק את החיבור הזה, על מנת שתיפסק היניקה. ברגע שלא תהיה להם יותר אחיזה בנו; ברגע שנחזור אל התרבות היהודית המקורית שלנו, ואל הזהות היהודית המקורית שלנו, בכל לבבנו, ונתנתק מתרבותם שלהם, תיפסק המלכות שלהם, ואז אנחנו ניצחנו!
 
אומר זאת ה"אורח החיים" בפרשת בראשית פרק א פסוק א: "והנה ידוע הוא כי בעוונותינו הרבים הרבה ניצוצות של קדושה הוטבעו בתוך הקליפות, וגם הרבה ערב רב נשתקעו בתוך הקדושה, כאומרם בספר תקוני הזוהר הקדוש (בתיקונא שתיתאה): 'ומעורבים רע בטוב וטוב ברע', לזה צריך כביכול להבדיל הטוב מהרע והאור מהחשך אשר נתערבו. והנה ידוע כי הקליפה חיותה היא יניקתה מהקדושה דוקא, וזולת זה אין לה חיות, ולכן אז בהבדיל ה' את האור, שהיא הקדושה, ונשאר הרע מובדל ואין לו מקום חיות לינק ממנו ממילא יבטל, וזה הוא אומרו: (זכריה יג ב) 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', כי ידמה לקציצת האילן ממקום יניקתו ושורשו אשר יונק ממנו, שיבש ולא יצלח עוד, ולא ישאר כי אם האור הטוב. וזה הוא שאמר: 'ויקרא אלהים לאור יום', פירוש ויקרא לשון יקר וגדולה, כי אין מעלת הקדושה ניכרת אלא בהפיל הקליפה הנקראת חשך, והודיע הכתוב כי ביום ההוא הידוע לפניו במרום יקרא ה' לאור ביקר וגדולה, וזה יהיה ביום יודע לה' שיהיה בו ה' אחד".
 
עוד אומר האור החיים בדברים פרק כ פסוק י: "ואומרו: 'כן תעשה לכל הערים', פירוש כל מצות האמורות בענין, אינם אלא לערים שהם הגופות שנתרחקו, על דרך אומרו (ישעיה נז יט) לרחוק ולקרוב, שבעל עבירות יקרא רחוק מהשכינה, שהיא 'מקור הקדושה' שממנה הוא מחצב 'הנשמה העליונה', אבל עיר שהיא מערי הגוים, פירוש שאין לה קשר עם הקדושה, ויצאתה ממקורה ברוב פשעיה ככל הגוים, אין לנשמה חלק עמה, ולא תיקווה בה להשיבה. והוא אומרו: 'אשר לא מערי הגוים', כי בחינות ההם אין להם אלא להחרימם, וזו הייתה שגגת משה בקבלת ערב רב (שמו"ר מב ו) וה' אמר אליו ששורשם רע, ואינם עומדים בגדר הקדושה, ומובדלים לחלק רע, וכשהיה מחיה אותם, פירוש: לקרבם לקודש, אינו מחיה בם כל נשמה..."
 
ואם תשאלו: מה עם כל היהודים שחיים במדינה הזאת? האם לא צריך להתפלל לשלומם? האם אין אלו אחינו? התשובה היא: ודאי שצריך! אנחנו ממתינים לא לסופם של היהודים השבויים בקליפה הזו, אלא לסופה של הקליפה, ושל הרשעה שמטילה בהם את זוהמתה. מצד שני, לא מדובר רק בשיטה רעה, שהרי את השיטה הזו מפיצים בתוך עם ישראל, קבוצה מסוימת של אנשים, ואנשים אלה הם שורש הרע, וכל עוד שהשורש הרע לא כלה, לא תכלה השיטה הרעה מקרבינו. הבעיה היא שאת האנשים האלה קשה מאוד לזהות. השפעתם הרעה ניכרת על עם ישראל, בפרט בארץ ישראל, אך הם לא נבדלים מאיתנו במאומה. ואם תרצה לומר שהחילונים הם הערב-רב, מפיצי השיטה הרעה? הלוא עינינו רואות כמה חילונים חזרו בתשובה, ועובדים כיום את השם בכל ליבם. אם כן לא ניתן למצוא שום קבוצה שניתן להדביק לה את הכותרת "ערב רב", ולומר שהיא שורש הרע – זרעו של הנחש הקדמוני, כי הערב-רב התערבו בכל שכבות העם, תערובת גמורה, ואין דרך לשים על אדם פרטי זה או אחר, אצבע מאשימה ולומר – זה הוא! ואפילו אם נראה אדם שפועל נגד הדת בכל כוחו, אפשר תמיד לתהות, אולי גם הוא מן המוסתים המשולהבים, ולא מן המסיתים?
 
משל למה הדבר דומה: לשדה של חיטה, שזוחל בו נחש, האם זה חכם להעלות באש את כל שדה החיטה רק על מנת לצוד את הנחש? ודאי שלא! אלא צריך לקצור את החיטים בזהירות, מעט מעט, עד שהשדה יישאר קרח, ואז מיד יתברר היכן נמצא הנחש. זוהי גם תקנת עם ישראל, לא במלחמה חזיתית עם הגורמים השליליים שבו, או בניסיון להשפיע עליהם לטובה, כי אם בחילוץ היהודים הטובים מבין שיניהם, והשבתם למוטב. רק צריך להיזהר לא לקצור את החיטים עם הנחש, כלומר לא להחזיר בתשובה אנשים אנוכיים, שאינם מבקשים את האמת, כי אז חזרנו חזרה למצב של ערבוב בין טוב לרע, ולא עשינו בעצם כלום. אני באופן אישי, מאוד חושש מהקורסים להכשרת מחזירים בתשובה, בהם מלמדים באופן שיטתי, את מלאכתו של עשיו – לצוד אנשים בפה, אפילו שהכוונה היא טובה. גם בזה ניכרת מעלתו הגדולה של הרב אמנון יצחק כמחזיר בתשובה, שהוא פונה אל הקהל מלב אל לב – בלי טקטיקות שונות ומשונות שמקורן בחוכמות חיצוניות – רק דבריו החמים, הספוגים יראת שמים מקורית וטהורה, שיוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. מחזירים בתשובה מן הסוג הזה אנחנו צריכים, על מנת לקרב את אוהבי האמת – בניו של יעקב אבינו – אל צור מחצבתם, ולהשאיר מאחור את כל היתר. המטרה של תנועת התשובה איננה להרבות קולות של בוחרים בכל מחיר, על מנת לכבוש את הכנסת, כבר אמרנו שלכנסת אין תקנה. המטרה היא להפריד את הטוב מן הרע, על מנת שתפסק יניקת הרע מן הטוב.
 
כעת בואו ונברר, מאיזה שיטה רעה צריך להתנתק, כלומר, מי הם ומה הם הערב רב? שאת דרכם צריכים אנו לדחות מתוכנו בשתי ידיים, על מנת שתיפסק היניקה ותבוא הגאולה.
 
שואל הזוהר: מי הם הערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותרגומים (=תורכים) היו, שמשום כך קוראים להם ערב רב? והלוא רק ממצרים באו, ורק משם עלו! ועוד קשה, שאם היו אלה ערבוביה של עמים רבים, היה לפסוק לומר "וגם ערב רב עלו איתם", בלשון רבים, מדוע נכתב "וגם ערב רב עלה איתם" (שמות יב לח) בלשון יחיד? אלא שהיה זה עם אחד, ולשון אחת הייתה לו, וכל חרטומי מצרים היו מן האומה הזאת – אומת הערב רב. וכל הניסים שעשה משה, ביקשו גם החרטומים לעשות בכוח השדים, אשר להם ידעו לקרא, והם היו ממלאים את רצונם, שנאמר: "ויעשו גם הם כן בלהטיהם" (שמות ז כג). מדוע ניסו החרטומים לחקות את כל אותן פלאות שעשה משה? כי הם רצו להכחיש את נבואת משה, ולטעון על משה, שהוא בסך הכול מכשף כמותם, הפועל מכוח השדים. כאשר הביא הקב"ה את מכת הכינים, התברר להם שמשה אינו פועל מכוח השדים, מסביר רש"י מדוע (שמות ח יד): "שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה".
 
התפעלו החרטומים מגודל כוחו של משה, ובקשו להתגייר, אך לא על מנת לשעבד את עצמם לרצון הבורא ביקשו הם להתגייר. מטרתם הייתה לשעבד את הכוח הגדול שביד משה, לרצונם הם. לשם כך הסכימו לעבור אצל משה סדנא לכישוף מסוג חדש ועוצמתי יותר, הם רצו לרכוש ממנו את היכולות לתקשר עם הכוח החדש שנכנס לזירה, ולהשתמש בו. זו היא דרכה של הקליפה, היא נשארת תמיד אנוכית, גם כאשר היא עוסקת בדברים של קדושה.
 
וממשיך הזוהר: כאשר באו אומת החרטומים – הערב רב – אל משה, בבקשה שיגייר אותם. אמר לו הקב"ה למשה, אל תקבל אותם. שורשם רע. כרגע הם בתשובה, רק מחמת שעם ישראל ידם על העליונה, ואני מגלה את כוחי וגבורתי בעולם – הם סוגדים לכוח באשר הוא כוח – ברגע שתתחיל תקופה של הסתר פנים, הם יסורו מהר מן הדרך הישרה.
 
אמר משה לקב"ה: ריבון העולם, נכון שרק מחמת שראו את גבורתך בגלוי, הם מבקשים להתגייר, ואם תסתיר פניך מהם, הם חוזרים לקלקולם הראשון, אבל יש לי עצה, תגלה תמיד את גבורתך בעולם, וכך הם יישארו תמיד בתשובה, ולא יקלקלו את דרכיהם. הקב"ה לא החזיר תשובה למשה, ומשה קבל אותם לגרים, ועל שלא ידע משה להיזהר מפניהם, קרה מה שקרה לעם ישראל במדבר, כי הערב-רב הם אלה שעשו את חטא העגל, וישראל נענשו על שנמשכו אחריהם.
 
עוד מסביר הזוהר: מדוע נקרא שמה של אומה זו ערב-רב? משום שבשעה שהיום מתחיל לערוב, כלומר, כאשר השמש מתחילה לנטות לכיוון מערב, אז היו חרטומי מצרים – ובראשם יונוס וימברוס – קוראים לשדים ועושים כשפים. ולכן מתחיל שמה של אומה זו במילה "ערב". ומדוע סוף השם הוא "רב"? כי היו שני זמנים של ערב, ערב אחד מתחיל חצי שעה אחרי חצות היום, והוא מכונה "ערב רב", וערב שני שמתחיל שלוש שעות לאחר מכן, ונקרא "ערב זעיר". והמכשפים החזקים של מצרים, היו יודעים לפעול בשעת הערב רב, ופעלו נפלאות עד שכל מצרים בטחו בכוחם הגדול.
 
עד כאן תרגום והסבר של דברי הזוהר חלק ב דף קצא.
 
ומי היו יונוס וימברוס ראשי אותה אומה של ערב רב? היו אלה שני בניו של בלעם, שאותם לקח עימו כשיצא לקלל את ישראל, בשליחות בלק, כמבואר בספרים על הפסוק: " ... וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ". ששני נעריו של בלעם, אלו יונוס וימברוס, והם אלה שעשו את העגל בכשפיהם, וכל אומת הערב-רב הלכו איתם, ואף את בני ישראל משכו אחריהם כשחטאו בעגל.
 
ומי היה בלעם? היה זה בן בנו של לבן הרמאי הקומבינטור, שכך כתוב בזוהר: אמר ר' יהודה, מה ראה יעקב ששלח אל עשו לאמור: "עם לבן גרתי", וכי פעל דבר זה בשליחותו של עשו? (לגור עם לבן, שעל כן הוא מודיע לו שעשה כך?) אלא לבן הארמי קול הלך בעולם, שעוד לא היה אדם שינצל מידיו, כי הוא היה מכשף שבמכשפים, וגדול הקוסמים, ואביו של בעור היה, ובעור היה אביו של בלעם, שכתוב בלעם בן בעור הקוסם, ולבן היה חכם בכשפים וקסמים יותר מהם, ועם כל זה לא יכול ליעקב, והוא רצה לאבד את יעקב בכמה דרכים, כמו שכתוב ארמי אובד אבי, על כן שלח לו (יעקב לעשיו) ואמר: "עם לבן גרתי", להודיעו את כוחו (הייתה זו אזהרה מרומזת לעשיו, שידע שאפילו לבן לא הצליח לפגוע בו).
 
וזה לשון הגאון מווילנה (אבן שלמה פרק י"א ו'): "הערב רב... הם פורקי עול מלכות שמים, והם דבוקים מאוד בישראל, וישראל לומדים ממעשיהם והם העשירים הגאוותנים... והם גורמים כל ביטול תורה ואריכת הגלות... הם הרודפים אחר התאוה... הם ראשי ישראל בגלות וגוזלים לעניי ישראל... וזה מרומז בכתוב (בראשית ל"ג ב') 'וישם את השפחות וילדיהן ראשונה' - הם הערב רב שהם ראשי העם, 'ואת לאה וילדיה אחרונים' - הם העמי הארצות הטובים הכפופים תחת הערב רב, 'ואת רחל ואת יוסף אחרונים' - הם התלמידי חכמים שהם שפלים מכולם והם נקראים על שם רחל שהיא עקרת הבית... והם (תלמידי החכמים) מבוזין בגלותא בתראה, ונרדפין מן הערב רב וכמ"ש (סוטה מ"ט ע"ב) וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו".
 
מאז שהתערבבו בני יעקב עם בני לבן, ביציאת מצרים, יש לבני לבן הרמאי, יניקה והשפעה על עם ישראל. השפעתם מורגשת מאוד במדינת ישראל – מדינת הקומבינות. מדינת ישראל היא ממש גן עדן לנוכלים ורמאים, שמשתלמים במקצוע הנלוז הזה, כאן בארץ, ויוצאים אחר כך לחו"ל, לעשות לנו בושות, ושם רע בין העמים. בשאר המדינות, כאשר אדם מרמה, הוא לוקח סיכון, כי אם ייתפס הוא יאבד את האמינות שלו בעיני הבריות, ואנשים לא יעשו איתו עוד עסקים, שהרי "אין לו מילה". כאן בארץ יש לרמאים מקום של כבוד. החברה רואה בקומבינטורים חכמים היודעים איך להסתדר בחיים, ועם זיכרון קצר כמו של הישראלים, אפילו אותם אלה שנעקצו על ידם, לוחצים להם יד אחרי שבוע-שבועיים. ראיתי גם לא מעט אנשים, שטופחים לרמאים על השכם וקורצים להם עין, כאומרים: "כל הכבוד" – הוא שאמרנו: גן עדן לנוכלים ורמאים.
 
שלושה אבות טיפוס של רשעים יש בעולם: הרוצח, הגזלן והרמאי. אבי אבות הרוצחים הוא עשיו, צמא הדם, אחיו של יעקב; אבי אבות הגזלנים הוא ישמעאל, דודו של יעקב; ואבי אבות הרמאים הוא לבן, חמיו של יעקב. וכולם יחד מבקשים לאבד את יעקב – איש האמת והצדק – מן העולם.
 
אנחנו יודעים איזה סיפוק יש לגזלן בגזילתו, שהרי הוא מרוויח בגזלתו טבין ותקילין. גזלנות זו תכונה ששורשה רדיפה אחר הנאות הגוף. אנחנו גם יודעים מה הסיפוק ששואב הרוצח בשפיכת הדם, לרוצח יש תחושת עליונות כאשר הוא לוקח חיים של אדם אחר, ושורש מידה זו היא הגאווה, אך מה טיבה של הנאת הרמאי ברמאותו? האם הוא דומה לגזלן או לרוצח? למעשה, לרמאי יש את שני הסיפוקים גם יחד, הוא נהנה גם מן הרכוש שהצליח לקחת שלא על פי דין מקורבנו, כמו הגזלן, ויש לו גם את תחושת העליונות על קורבנו, כאשר הוא מצליח להערים על "התמים הטיפש" שנתן בו אמון. רמאי מסוגו של לבן, הוא אדם שלא רק איננו בוש ברמאותו, אלא מוצא סיפוק מעצם מעשה הרמאות, ורואה במירמה מקור לגאווה. בני בניו של לבן, הם שיצרו את תרבות הקומבינות שמשגשגת כאן בארץ, והיא התרבות שממנה עלינו להתרחק בכל דרך, אפילו אם נפסיד בכך. אני לא אומר שצריך להתאבד, אבל מותר להפסיד למען האמת, רק כך הופכים להיות מאוהבי האמת והצדק. אתה אוהב רק את מה שאתה מקריב למענו, ואתה לומד להעריך רק את מה שאתה עמל ומשקיע בו, ובכלל זה האמת – דווקא כאשר מפסידים משהו למען האמת, לומדים לאהוב אותה.
 
***
 
בכתבה הבאה נעסוק בשאלה מהי "עין טובה", והאם צריך להעלים לפעמים עין מן הרע, או לחשוף תמיד את האמת.
 
 
כתבות נוספות של דני שחק:
 
כבשה בין שבעים זאבים – 21/03/2013
לשחות נגד הזרם – 14/3/2013
נושאי החותם – 7/3/2013
לא בשמים היא – 28/02/2013
ותהי האמת נעדרת – 17/02/2013
אמת קנה ואל תמכור - 7/02/2013
וגם דמו הנה נדרש - 28/01/2013