בגיל 15-16 משהו "הסתובב" לי במוח. התחלתי להסתובב עם כל מיני אנשים מפוקפקים. נראיתי כמו משוגע, קרחת פה, קרחת שם וכרבולת באמצע. עשיתי צרות ובושות להורים. צרות ובושות - פירושו: לא רציתי ללכת לצבא. ואם יש דת שההורים שלי כן האמינו בה, השם שלה היה "צבא ההגנה לישראל". רק שאני נשארתי אתאיסט גם לגבי הדת הזו. פשוט לא התאים לי.
ההורים שלי התחילו לעשות לי שטיפות מוח, אבל זה לא עזר להם. הסתובבתי הרבה בארץ והעברתי את הזמן עם כל מיני טיפוסים משונים. זה לכשעצמו סיפור שלם. אני חושב שאני מכיר כל שביל וכל משעול בארץ.
החלטתי לנסוע להודו, לחפש משמעות לחיי. איפה לא הייתי? נדדתי בכל מיני מקומות, הכרתי באופן אישי כתות מכל הסוגים והמינים. אנשים לא מבינים מה פשר המשיכה לכל הכתות הללו, אך מי שהיה שם - יודע גם יודע.
הסיבה היא פשוטה: בעידן המתירני של היום, נער חילוני נורמלי, חווה עד גיל 17-18 את כל החוויות החומריות שקיימות בעולם. יש כאלה שמנסים, אולי יש עוד משהו שעדיין לא חוו, אז לוקח להם עוד שנה-שנתיים. בגיל 21, כולם אחרי הכל. הם יודעים שאין עוד שום דבר לשאוף אליו, הם לא מבינים לשם מה הם צריכים לחיות. נערים לא מעטים טרפו את נפשם בכפם, כי לא היה להם טעם בחיים. רק אז מגיעה ההבנה, שכדי ליהנות ממשהו, אתה חייב לחוות אותו במידה ובהגבלה. בגלל ההסתה הגדולה נגד החרדים - רבים אינם מעלים בדעתם להתקרב ליהדות. הם מחפשים משהו אחר ומוצאים אותו בהודו.
* * *
יש משהו מקסים בהודו, חייבים להודות. אנשים חיים שם בראש אחר לגמרי. לא ממהרים לשום מקום, לא מודאגים משום דבר, לכל דבר יש להם תשובה, ויש שם אנשים ממש מדהימים.
פגשתי שם נזירים ששלטו שליטה מדהימה בחייהם, יכלו להסתגף, לא לאכול, או לא להזיז יד במשך שנים. פגשתי אפילו נזיר שהתאמן בתרגילי נשימה. הוא החליט שאם נחש יכול לשלוט בנשימתו ולא לשאוף אויר במשך דקות ארוכות - גם הוא יוכל. התרשמתי מאד מהדבקות שגילו במטרתם. לא הכרתי דברים שכאלה. הייתי בן לדור מפונק, שמעולם לא התאמץ בשביל שום דבר. לא יכולתי שלא להתפעל מהנחישות שגילו.
אבל בסופו של דבר, גם באמונה שלהם לא החזקתי. אמרתי לעצמי: "מה תכלית יש בזה? גם אם יש מקום להתפעל מכך שאדם מצליח להרים במשך שנים יד אחת או לעצור את נשימתו, מה התכלית כאן?"
ככל שהתפעלתי מהיכולת הנפשית שגילו - כך בזתי להם על כך שבזבזו אותה על דברים של מה בכך.
התגלגלתי והתגלגלתי, עד שהגעתי אל ה"דלאי למה". ה"דלאי למה" הוא טיבטי במקורו, ומשעה שהשתלטו הסינים על טיבט והרגו מליוני טיבטים - הצליחו מאמיניו להבריחו - ומאז הוא נמצא בהודו.
ה"דלאי למה" הוא אחד המנהיגים הבודדים בעולם, שלא מוכן לשמוע על אלימות, גם לצורך הגנה. בגלל האמונה הזו שלו - לעם הטיבטי אין ארץ, והוא מושפל ומבוזה. ובכל זאת, כולם סוגדים לו ממש. האיש גם זכה בפרס נובל על דבקותו העיקשת בשלום.
הוקסמתי מאישיותו של ה"דלאי למה". הייתי מגיע בכל יום, בארבע וחצי לפנות בוקר - ל"דרשה" שלו. הוא אדם חכם ומשכיל. לא מצאתי שום נקודת ביקורת עליו.
* * *
בינתיים התחילו בבית לדאוג לי. אבא שלי כתב לי במכתב, שהוא שמע שהשתגעתי. עניתי לו בנימוס, שאני נמצא על פרשת דרכים גדולה. כששלחתי את המכתב ידעתי לפתע, שרק מהנוסח המעודן - הוא יבין שהבן שלו קצת השתגע. מה פתאום אני כותב ככה בנימוס?
באותו הלילה דיברתי עם מישהו מאנשי ה"דלאי למה", והוא הבטיח להכניס אותי אליו אחרי ה"דרשה" שלו.
ובאמת נכנסתי. הוא היה אדם עדין ומאיר פנים לכל אחד. הוא קד לפניי והציע לי לשבת. דיברתי אליו במהירות. אמרתי לו שהלילה החלטתי להצטרף אל דתו, אם הוא מוכן לקבל אותי.
הוא שאל באנגלית מאין אני.
עניתי שמישראל.
הוא שאל אם אני יהודי.
עניתי שכן.
ואז הוא הגיב בצורה קצת מוזרה. הפנים המאירות שלו הפכו לתמהות, ואפילו קצת כועסות. הוא אמר שאינו מבין את הצעד שלי, ולא יאפשר לי לעשות אותו. הוא אמר שכל הדתות מנסות לחקות את היהדות. הוא אמר כי הוא בטוח שהתהלכתי בישראל עם עיניים סגורות. זה הביטוי שהוא השתמש בו. הוא ביקש ממני לעלות על מטוס, לחזור לארץ ולפתוח שם את העיניים. הוא הוסיף שאף אחד אינו מעדיף את החיקוי על המקור.
הוא שילח אותי בהינף יד.
* * *
באותו יום לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. חשבתי: "אני, בחור מישראל שלא יודע כלום על הדת שלי - צריך לעשות את כל הנדודים האלה, כדי לשמוע ממנהיג גוי שהייתי עיוור, ושהלכתי לקצה העולם כדי למצוא את מה שהיה לידי ממש?"
חזרתי לישראל ונכנסתי לישיבה. ראיתי שהדלאי-למה צדק. ביהדות יש אינטנסיביות לאורך כל מהלך החיים. יש בה חוקים, מעצורים והמון סיבות לחיות. לפחות 613. (תרי"ג מצוות).
כשנתיים לאחר שחזרתי בתשובה, אני מקבל הצעת שידוך. נעניתי לה. נפגשתי עם בחורה בגילי, גם היא כמוני חוזרת בתשובה, גם היא כמוני חיפשה בהודו, בגואה ואיפה לא. מצאנו שפה משותפת. גילינו שלשנינו היו אותם לבטים, אותו ייאוש מהחיים, אותו חיפוש אחר משמעות ואותה חזרה אל המקורות. כעבור כמה פגישות הודעתי לשדכנית שאני רוצה לסגור, ואכן התארסנו.
מיד לאחר האירוסין, אני פונה לשדכנית ואומר לה שאני רוצה לתת לה דמי שידוכין, והיא אומרת: "לא מגיע לי."
אני שואל: "מה פירוש 'לא מגיע'? הרי זה מנהג יהודי לשלם דמי שדכנות."
והיא אומרת: "זה באמת מנהג יהודי, אבל אני לא השדכנית."
"ומי השדכנית?" אני שואל.
"אני לא יודעת," היא עונה. "ארוסתך נגשה אליי עם פתק, וביקשה ממני להציע לך אותה. היא אמנם לא ידעה כלום עליך, אבל אמרה שמישהו שהיא סומכת עליו נתן לה את השם."
חגיגת האירוסין מסתיימת, ואני מטייל עם ארוסתי החדשה ושואל אותה בחשדנות: "מה הסיפור עם השידוך הזה? תגידי לי מי בדיוק השדכן, כדי שאוכל לתת לו דמי שידוכין."
והיא אומרת לי: "בשביל זה אתה צריך לנסוע עד הודו."
לפני שאני שואל מה או מי, היא ממשיכה: "עדיין לא סיפרתי לך שבסוף סידרת החיפושים שלי, בהודו הגעתי ל'דלאי למה'. מאד התרשמתי ממנו ורציתי להצטרף לשורותיו. הוא פגש בי ואמר לי שאם אני יהודייה, אל לי להחליף זהב בכסף, וכי עליי לחזור לשורשיי. הוא התלחש עם אחד המזכירים שלו, וזה הלך למספר דקות וחזר עם כרטיסייה קטנה. ה'דלאי למה' העתיק לי על פתק קטן שם של בן אדם ואמר לי: 'זו הנשמה התאומה שלך.'
"חזרתי לארץ ונכנסתי לפנימייה של בנות חוזרות בתשובה. התהליך היה קל ומהיר. כמו שאומרים - גיליתי את האור, בתחילה בגלל המלצת ה"דלאי-למה" שממנו הוקסמתי, ואחר כך כבר היה אור חזק הרבה יותר שמשך אותי.
רק אחרי שנה התחלתי לחפש אחריך. פניתי לכל מיני שדכנים עם השם שלך, והם לא מצאו אותך בישיבות לבעלי תשובה. בסוף אחת מחברותי החלה לברר, ומצאה אותך. מהפגישה הראשונה ראיתי שה'דלאי למה' הוא 'שדכן מקצועי'. הוא ידע בדיוק את מי אני מחפשת ורשם את שמך בפתק."
* * *
זה הסיפור שלנו. אני חושב שהוא סיפור מיוחד במינו. אנחנו נשואים כבר עשר שנים, ויש לנו ארבעה ילדים. אני שקוע בלימוד התורה כל היום, ואשתי עקרת בית נפלאה. אפילו ההורים שלי ושלה, שהם אנשים אמידים ומשכילים, אינם יכולים שלא להתפעל מהצורה שבה אנו חיים ומהצלחת השידוך בינינו. גם הם יודעים את הסיפור על ה"דלאי למה", ואפילו סיפרו בגאווה לחברים שלהם, שה"דלאי למה" בכבודו ובעצמו שידך את הבן שלהם...
האמת היא, שעל אף שאנו רחוקים מהעבר כרחוק מזרח ממערב, עדיין נשארה לשנינו פינה חמה בלב ל"דלאי למה". שמענו על כמה מקרים נוספים, שבהם שלח אנשים חזרה לארץ, להתקרב אל אמונתם. אכן, אדם מיוחד במינו.
* * *
לפני כמה שנים הוא ביקר בארץ. ממש רצינו לבקר אותו, מתוך הכרת הטוב, אך אשתי שתחי' אמרה לי: "אני חושבת שהוא היה מעדיף שלא נעשה זאת." הבטתי בה וידעתי שהיא צודקת. זו אולי עצת היצר, כדי לגרום לבלבול בין קודש לחול.
אחרי שנסע מכאן, הלכתי לרב שלי ושאלתי אותו מה מותר ומה אסור לחשוב בעניין שלו. הוא אמר לי, שכאדם, עליי לחוש כלפיו הכרת הטוב, ולראות בו חסיד אומות העולם, אך יותר מכך - גם הוא עצמו לא ירצה שאחוש, אחרת היה מספח אותי ואת אשתי אליו, ולא היה שולח אותנו לכור מחצבתנו.
"תזכור אותו כאדם," הציע לי מורי ורבי. "אך שכח אותו בתור ה'דלאי למה'. זה לא טוב בשבילך."
חזרתי לביתי עטוף מחשבות. הוא צדק, מורי ורבי. זו לא היתה רק הכרת הטוב שמשכה אותי אליו. זה היה הוא עצמו, ואולי אפילו מה שהוא מייצג בתוך ליבי.
ליצר הרע יש מהלכים משלו. הוא חזק מרצונו של ה"דלאי למה" - שאתרחק ממנו, וחזק מרצוני אני. עבודה זרה אינה דבר שנמחק כל כך מהר מהלב.
* * *
הגעתי לביתי, פתחתי את אלבום התמונות אל מול עיניה של רעייתי, לקחתי את תמונת ה"דלאי למה" וקרעתי אותה, בנחת, לא בשנאה, אלא מתוך הערכה. מי כמוהו יודע שאין זו כפיות טובה, אלא ההוכחה הגדולה ביותר להכרת טובתי כלפיו, בכך שקיימתי את בקשתו באופן המלא ביותר.
