השעה היתה אחת וחצי בלילה. הטמפרטורה: מינוס 12 מעלות. מחוץ למוצב החרמון נערם שלג בגובה של כשבעה מטרים. המוצב כולו היה בנוי מתחת לאדמה, וחדריו מחוברים ביניהם במחילות עפר. במרכז המוצב היה חדר-אוכל בגודל בינוני.
רמי מחטיבת "גולני" היה קצין תורן במוצב. הוא עבר בין העמדות, ולאחר שנוכח שהכל מתנהל כשורה, הלך בשעה רבע לשתיים כדי להניח את ראשו על הכר בחדר קצין תורן לכמה שעות, עד שיגיע אור ראשון ואז יתעורר ויקפיץ את כל החבר'ה לפי התירגולת המוכרת.
הוא עבר דרך חדר-האוכל וראה, להפתעתו, למעלה מעשרה חיילים מסובים סביב שני שולחנות שהצמידו ביניהם. אור החשמל היה כבוי, כמה נרות הבהבו וכולם ישבו בדריכות עצומה. רמי ניסה להתלוצץ:
"מה קרה לכם? מה אתם יושבים עם נרות? נהייתם רומנטיים?..."
אחד ביקש ממנו בקול נמוך:
"בבקשה אל תפריע, אנחנו באמצע סיאנס..."
"מה זה סיאנס?" אותו חייל התקרב אליו והמשיך ללחוש:
"זאת דרך לתקשר עם אנשים שכבר נפטרו. אנחנו מורידים את הנשמות שלהם לכאן..."
"אה אה אה..." גיחך רמי. בקיבוץ של "השומר הצעיר", שבו גדל, לימדו אותו שאין שום דבר מעבר לעולם הזה.
"קיבלתם אולי דרישת שלום מהעולם הבא..."
היה משוכנע שהחבר'ה משועממים, ולכן הם עושים כל מיני קונצים כדי להעביר את הזמן. הוא נשאר לעמוד לצידם בחיוך מלגלג. במרכז השולחן הנמוך היתה טבלת אותיות הא"ב וכוס זכוכית הפוכה היתה מונחת עליה. לאחר דקת דומיה, הבחין רמי להפתעתו שהכוס נעה מעצמה בין האותיות, נעצרת על אות מסוימת, ואחר ממשיכה בדרכה לאות הבאה. מישהו רשם את האותיות שהצטרפו:
"מות - ימות - יומת."
לאחר מכן שבה הכוס וחזרה על צירוף האותיות המבהיל. עורך הסיאנס שאל את הרוח מיהי ומדוע היא כה כועסת. הכוס זזה שוב והתקבל צירוף שמה של אשה, גויה כפי הנראה, שסיפרה שהיא קבורה ברמת-הגולן, וכי אחד החיילים שנמצא בחדר ששמו חיים, עלה עם הנגמ"ש על קיברה וכעת היא רוצה להורגו כנקמה!
מיד הפכו את הכוס, כיבו את הנרות והדליקו את אור החשמל כדי לשחרר את הרוח הזועמת. מישהו שאל את חיים:
"איך עלית עם הנגמ"ש על בית-קברות?"
"לא יודע, יש כאן קברות עתיקים בני מאות שנים. כנראה שבאיזה תרגיל לילי עליתי על הקבר מבלי לשים לב."
רמי הבחין שהעסק לא פשוט. תחושת הלגלוג התחלפה כעת בתחושת ריכוז עם חוט של פחד מהלא-נודע, אם כי עדיין היה מסופק. לאחר כמה דקות המשיכו החבר'ה בסיאנס. הפעם העלו באוב נשמה של יהודי ושאלו אותו:
"אתה חי או מת?" הכוס נעה שוב:
"מת כבר שבע שנים."
"איך נפטרת מהעולם?"
"נהרגתי במלחמת יום-כיפור בסיני. הייתי אז בן עשרים ואחת."
"איפה גרת?"
הכוס רשמה שם של קיבוץ מסוים בדרום הארץ.
"האם ישנו גן-עדן בעולם שאתה נמצא בו?"
"כן."
"ויש גיהינום?"
"כן."
"ואיפה אתה נמצא?"
"בכף הקלע."
אף אחד לא הבין מהי כף-הקלע, פרט לעורך הסיאנס שהסביר לכולם שכף-הקלע היא עונש קשה יותר אפילו מהגיהינום. הנשמה נעה ונדה ביסורים קשים ללא מנוחה. הגיהינום הוא רק ה'גיהוץ' וה'קיפול' שעושים לאחר ה'כביסה' בכף-הקלע, במקרה שלא נגזר על הנשמה לחזור בגלגול נוסף. מישהו שאל את נשמת החייל שנהרג:
"ידוע שחייל יהודי שנהרג במלחמה נקרא 'הרוג מלכות', אין עליו דין למעלה, והוא מגיע ישירות לגן-עדן. נהרגת במלחמת מצוה, ולמה אתה נמצא במקום כזה איום ונורא?"
"בכל זאת היה לי בית דין למעלה כמו לכולם. הראו לי את כל מעשי והשמיעו את כל דיבורי, אפילו השמיעו לי את מחשבותי. לכל מצוה, או להבדיל עבירה, מובאת המחשבה שליוותה אותה. כך רואים אם הדבר נעשה בכונה או בטעות. מצאו בבית דין של מעלה שלא שרתתי בצבא לשם שמים. התגיסתי ליחידה מובחרת רק כדי לעשות רושם על חבריי. עצם הריגתי על קידוש השם כיפרה לי על המון דברים, אבל נכשלתי באופן חמור בגילוי עריות, חילול שבת, ועוד כמה דברים..."
"איך אתה מרגיש בכף-הקלע?"
"זה צער איום ונורא. אין דבר דומה לזה בעולם. התיקון שלי בכף הקלע הוא למשך 243 שנים לפי הזמן הארצי, ואחר-כך, איני יודע מה יקרה, אם אחזור בגלגול או אכנס לגיהינום ויגמר הסיפור..."
"אנחנו יכולים לעזור לך במשהו?"
"אני מבקש שתאמרו קדיש לעילוי נשמתי ומבקש שתשחררו אותי מהסיאנס, כי זה גורם לי צער איום ונורא."
שוב הפכו את הכוס, כיבו את הנרות והדליקו את האור החשמלי. רמי נדהם ממראה עיניו ובכל זאת חשב לעצמו: לא יתכן, יש כאן איזה טריק... אם הם עושים צחוק, אני קם עכשיו והופך להם את השולחן!
לאחר הפוגת מה חזרו לערוך סיאנס נוסף. הנפטר כתב את שמו המלא ושם אמו. כל החיילים ורמי בתוכם נחרדו. היה מדובר בחייל ששרת עמם ביחידה ונהרג בתאונת דרכים לפני כמה חודשים. הוא היה ידיד נפש של רמי. כעת חשב רמי לעצמו שיש לו הזדמנות פז לברר אם כל העסק אמיתי. יש דברים שרק שניהם יודעים. אם יענה נכון, סימן שהכל אמת, ואם לא - אני כבר אראה להם מה זה...
רמי שאל את הנפטר מספר שאלות, וכל התשובות שהתקבלו דרך תנועת הכוס היו אמיתיות לגמרי. אף אחד לא יכול היה לדעת אותן חוץ ממנו. לאחר מכן שאלו את הרוח:
"אתה יודע מתי תהיה המלחמה הבאה?"
"בחודש סיון, תשמ"ב."
החבר'ה לא ידעו מתי יחול "סיון תשמ"ב", ומישהו הסביר שמדובר בערך בחודשים מאי או יוני בשנת 1982, כלומר בעוד כשנתיים.
"אתה יודע מי יהרג במלחמה הזאת מהיחידה שלנו?"
הרוח החלה לנקוב בשמם של שנים-עשר חיילים, כולל רמי לוי... מישהו כינה זאת בשם "הרשימה השחורה". אחר-כך נשאלה הרוח בקשר לקדוש-ברוך-הוא, וברגע שהוזכר הבורא התפוצצה הכוס! כך הסתיים הסיאנס.
הדליקו את האור וכל אחד חזר למיטתו. רמי נפל מעייפות על מיטת הקצין תורן, כשהוא לבוש בסרבל חרמונית ונעול בנעליו, וידיו מונחות מתחת לעורפו. לפניו שעתיים-שלוש של שינה בלבד, ובכל זאת לא היה מסוגל להרדם: תראה מה ראית?! האם באמת תיפול במלחמה הבאה? אולי לא? ולאחר שהירהר בכך, אמר לעצמו: מה אני דואג, הרי ביוני 82 אהיה כבר ארבעה חודשים לאחר השחרור, ואשרת ביחידת מילואים ולא ביחידה הסדירה הזאת. המחשבה הזו הרגיעה אותו והוא נרדם. בימים הבאים עדיין דיברו על הסיאנס ועל הנבואה המפחידה, אבל לאחר מכן הכל נשכח.
לאחר למעלה משנה וחצי, רמי השתחרר ונרשם ללמוד בטכניון. בחג שבועות תשמ"ב גויס לפתע בצו שמונה. לאחר שהתייצב, הגיע בדרך לא דרך לאותה יחידה סדירה שבה שרת. כאשר הגיע ליחידה, שאל:
"מה קרה?"
"אה, שום דבר... רק מבצע קטן שבו נכנסים ארבעים וחמשה ק"מ פנימה לתוך לבנון, הודפים את האויב אחורה וחוזרים. לא רציני. לנו יתנו רק את האגוזים הקשים לפיצוח..."
בלילה הראשון של המבצע נהרגו ארבעה חיילים מהרשימה השחורה, שעדיין לא נזכרו בקיומה. לאחר כשבוע של היתקלויות עם מחבלים בקרבות פנים אל פנים, נהרגו עוד שניים מהרשימה ונותרו עוד ששה. כאשר רואים גופות נזכרים בנשמות ומישהו אמר:
"אה... אתם זוכרים את הסיאנס שעשינו במוצב החרמון לפני שנתיים? זוכרים את החבר שנהרג בתאונה ונתן לנו את התאריך של המלחמה ושנים-עשר שמות? התאריך נכון בדיוק! ששה כבר הלכו ונשארו עוד ששה..."
זה היה איתות נוסף לרמי, אבל הוא סרב לראות. יש תאריכים. הכל הולך ומתאמת, אבל כשהאדם לא רוצה לראות, הוא לא יראה דבר, כפי שאמר חכם אחד: מדוע האדם רואה דווקא דרך הגלגל השחור שבעין ולא דרך הלבן? מפני שעד שלא נהיה לאדם שחור בעין, הוא לא רואה כלום!...
חלפו כמה ימים. שלושה חיילים נוספים מהרשימה השחורה נהרגו, ונותרו רק שלושה. היחידה נשלחה להרי השוּף כדי לטפל בכפר לבנוני שהחיזבאללה השתלט עליו ועשה ממנו מפקדה. המטרה היתה להגיע בחצות לילה ולמחוק את המפקדה מעל פני המפה. התוכנית היתה לשלוח שלושה חיילים שירוצו מסביב לכפר ויגיעו לגבעה החולשת עליו ושם ישכבו על הבטן.
בשעת חצות בדיוק היה על השלושה לקבל פקודה לפתוח באש תופת על המפקדה ולמשוך אליהם את כל תשומת הלב. באותה העת תוכנן שהכח העיקרי יכנס מכיוון אחר אל המפקדה ויפתיע את אנשי החיזבאללה. החוליה של השלושה כללה בדיוק את שלושת האנשים האחרונים שנותרו בחיים מהרשימה השחורה...
הלילה המתוכנן הגיע. כח של מאה וחמישים לוחמים נע בשני טורים. בשעה אחת-עשרה וארבעים דקות נפרדה החוליה של השלושה מהכח העיקרי. מגמתם היתה לרדת לואדי, לטפס על כמה טרסות במעלה ההר, להגיע לגבעה המיועדת ושם לשכב על הבטן. רמי צעד בראש, אחד מימינו ואחד משמאלו בצורת משולש.
ירדו בשקט ובהסוואה כפי שתירגלו. אין כסף קטן בכיסים, השעון מכוסה, הדיסקית עטופה, מנת המים כפולה, ברכיות על הרגליים, בוץ מרוח על הפנים, נזהרים לא לדרדר אבנים, לא מוציאים הגה מהפה, מְתַּקשרים בתנועות ידיים, שקט דממה, אסור שהאויב ירגיש שמישהו מתקרב אליהם, כך הם יורדים אט-אט בואדי בחסות הצמחיה...
לפתע נורתה יריה אחת לעברם. לא יתכן שמישהו ראה אותם... כנראה איש חיזבאללה שהיה בעמדת שמירה החליט סתם כך לירות לכיוון הואדי. החייל שהיה לצידו של רמי צעק:
"אמאאאאאא אני מת!"
רמי הסתובב וראה אותו נופל לאחוריו. הוא ניגש אליו עם החייל השני ומיד זיהו שאינו בין החיים. הם פינו אותו לעמדה אחורית. הרופא הגיע עם החובשים. לאחר בדיקה קצרה לקחו שמיכה, כיסו את גופו ואת פניו, ושברו את הדיסקית שלו. כעת נותרו רק שניים מהרשימה השחורה...
השעה היתה כעת עשר דקות לפני חצות, וההוראה נותרה בעינה:
"תחזרו שניכם לאותה גבעה!"
הפעם רמי נזהר עוד יותר. הרי כבר פגש הלילה במלאך המוות מקרוב. הם ירדו בשיטה אחרת: אחד מהם רץ קדימה, תפס מחסה מאחורי גזע עץ או סלע גדול, הסתכל ימינה ושמאלה לוודא שהשטח נקי, ואז סימן לרעהו לעקוף אותו ולפעול באותו אופן. כך נעו שניהם לכיוון הגבעה, כאשר הם מתחלפים לסירוגין בהובלה.
בנקודה מסוימת, כאשר רמי הוביל, הוא פנה לאחוריו כדי לסמן לרעהו שיעקוף אותו, ואז נוכח לראות לחרדתו שהבחור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. איפה הוא?! איך יתכן שנעלם מבלי להשמיע קול?! מה לעשות? האם לחפש אחריו? אם נפל לתוך בור, היה בודאי לוחש לרמי שיושיט לו יד כדי להוציאו, אם חטפו אותו היה מתנגד, אם עלה על מוקש היה נשמע רעם, אם ירו בו היתה נשמעת יריה. ככל שנקפו השניות הגורליות, כך התרבו השאלות ובראשן השאלה: לאן נעלם?
רמי מצא את עצמו לבד בתוך שטח אויב של הסורים והחיזבאללה, נתון בהרגשה נוראה של פחד וחוסר אונים. מצד אחד, בגלל שהוא לבד, לא כדאי לחפש את חברו ומאידך איך יוכל להמשיך לבדו? אם יחזור לכיוון הכח, בניגוד למתוכנן ומבלי להודיע, לא יזהו אותו ויירו בו מיד. כל האיזור מלא בחוליות חסימה של צה"ל שדרוכות לירות בכל דמות נמלטת. הגרוע מכל היה שמכשיר הקשר נותר אצל חברו שנעלם. אם יצעק בערבית יגיעו אנשי החיזבאללה, יצעק בעברית - יגלה כי נמצא פה כח של צה"ל וגורם ההפתעה יאבד, אם יעמוד כך סתם, הרי כוחותינו עומדים עוד מעט לירות לכל הכיוונים... זעק במחשבתו:
מה לעשות?!
אט-אט חדרה למוחו ההכרה שקיימת רק אפשרות אחת בקשר לחברו, והיא שנתפס במארב קר, ובמילים אחרות נשחט בסכין! אז הבין לחרדתו, שהוא נותר כעת האחרון מאותה רשימה שחורה. דברי נשמת החייל הנפטר באותו סיאנס לפני שנתיים על שנים-עשר החיילים שיהרגו במלחמה, הולכים ומתאמתים לנגד עיניו.
הוא ראה ממולו, במרחק של כמאה וחמישים מטרים, וילה בת שלוש קומות מוקפת בגדר. אל הוילה הוביל שביל בטון ושתי שורות עצים היו משני צידיו. החליט להגיע לוילה ולהתחבא בה. בעוד דקות ספורות, כאשר תגיע שעת האפס ולא יִשָּׁמְעוּ מטחי אש מהגבעה, יבין המפקד שאירעה להם תקלה ויבוא לחפשם. וכאשר יגיע לסביבתו, יזהה את עצמו לפי סימני זיהוי מוסכמים ויצטרף אליהם להמשך הפעולה. אין לו ברירה אחרת.
רמי התקרב אל הוילה כשאצבעו דרוכה על ההדק. הוא הסתכל ימינה ושמאלה קדימה ואחורה, כדי לוודא שמישהו לא יחסלו בצרור יריות. נזהר מבורות, מנחשים ועקרבים, ממוקשים, מגדרי תיל. פסע לאט בשיא הזהירות, עד שהגיע לשביל הבטון המוליך אל הוילה.
נותרו כעת כעשרים מטרים עד לכניסה אל הוילה. פחד הציף אותו. הוא הרגיש זרם בכפות ידיו ורגליו. אם יארע לו משהו אין מי שיֵדע, אין מי שיחפש, אין מי שיצילו. רק בסרטי הדמיון מצליח אחד לנצח את כולם, אבל לא במציאות. עיניו חדרו מבעד לקירות מרוב פחד. הסתכל היטב בחלונות לראות אם יש איזו תנועה, איזה ניצוץ סיגריה, או דמות סמויה. אזניו התחדדו לקלוט קולות רדיו או טרנזיסטור, או רחש אחר. אפו ניסה לרחרח ריח של תבשיל או קפה. כך צעד בין גזעי העצים, כאשר נפשו מורה לו להזהר מאד מאד, להסתכל לכל הכיוונים ולהשתמש בכל החושים. רק למעלה לא הסתכל...
מחבל סורי, שראה את רמי מתקרב, הבין שהוא מחפש מסתור בוילה. המחבל הגיע מהצד השני, טיפס על אחד העצים הסמוכים לבית וארב לרמי מלמעלה עד שיעבור מתחתיו...
רמי המשיך להתקרב אט-אט, כשהוא מתכנן להתחבא מאחורי קיר הבטון לפני הכניסה לבית. כבר ראה את הדלת המיוחלת, והרגיש שסוף סוף הגיע למקום מחסה. לא תאר לעצמו שהוא נמצא כעת בתוך מלכודת מוות בטוחה...
"אללה הוא אכבר!!!"
המחבל זינק על רמי ובידו סכין חדה משני צידיה שאורכה כחצי מטר. יד נעלמת הסיטה את רמי והמחבל נפל לצידו. רמי קפא במקומו מפחד. המחבל קם בזריזות על רגליו, הכה את רמי בפיו ושבר ארבע משיניו לחתיכות, כאשר השורשים נותרים בתוך החניכיים. רמי עף לאחור על גזע עץ, כאשר הוא חצי יושב וחצי שוכב. נשקו הוסט לאחור.
כאב חד פילח את כל פניו, לבו פעם בחוזקה מרוב פחד, אזניו הזדקרו מדפיקות הלב המוגברות. הוא הרגיש פחד א-להים שלא חש מימיו. שיניו הנותרות נקשו זו לזו. לאחר חצי שניה קלט שהוא נקלע לקרב פנים אל פנים, הדבר האחרון שייחל לו. זהו קרב לחיים ולמוות, והתוצאה היא כבר אחת אפס לטובת המחבל שהצליח להפתיעו ולפוצעו, וגרוע מכך: אחת-עשרה אפס לטובת הנבואה השחורה בסיאנס.
רמי והמחבל התנפלו זה על זה כמו שתי חיות טרף פצועות. כאבי השיניים של רמי הטריפו את דעתו. פיו היה מלא ברסיסי שיניים ודם ניגר מפיו ללא הרף. הוא תפס את הסכין שהחזיק המחבל ביד שמאל. המחבל ניסה לדוקרו בבטנו, בחזהו, בעורק צוארו ורמי ניסה להתחמק, כאשר אפוד הקרב, הנשק, ויתר הציוד מכבידים עליו. המחבל לעומת זאת היה לבוש בג'ינס וחולצת טריקו ונעל נעלי פלדיום. הוא היה גמיש וחזק וסמך על סכינו החדה.
רמי ניסה בכל כוחו לשמוט את סכינו של המחבל, ובסופו של דבר נעץ המחבל את הסכין בירכו השמאלית של רמי. בנס לא נפגע העורק הראשי של הירך, אבל הסכין חדרה עד לעצם. בתחילה הרגיש רמי מעין מכה. לאחר מכן הרגיש מין חום וכאב שהלך והתגבר. כדי להתמודד עם המחבל היה זקוק לארבע רגליים לפחות, והנה רגלו נפגעה באופן קשה.
ההכרה החלה לחדור לתודעתו של רמי: לא תצא מפה חי! הנה החייל העשירי נרצח בואדי, האחד-עשר כנראה נשחט ואתה השנים-עשר! זאת התחנה האחרונה שלך בחיים! הוא איבד דם רב מפיו ומרגלו, הרגיש עיגולים שחורים בעיניו, איבריו כבדו, כוחו הלך ואזל. זהו זה. הסיפור נגמר - - -
- - - להרף עין ראה את כל תמונות חייו לנגד עיניו: אבא, אמא, אחים, אחיות, דודים, דודות, מכרים, חוויות... הכל עבר מהר כמו בסרט. הוא נפרד מכולם. כעת בגיל עשרים ושתים הגיע קיצו.
בתוך שברירי השניות הללו, נזכר שקיבל פעם בילדותו ספר תנ"ך מלא בתמונות צבעוניות יפהפיות המתארות את האירועים המרכזיים בכל פרשת שבוע. היו תמונות של אדם וחוה עם כל החיות בגן-עדן, נח הבונה את תיבתו, אברהם עוקד את יצחק, יוסף מתגלה לאחיו, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. מאד אהב להסתכל בתמונות הללו.
לפתע נזכר בתמונה אחת מיוחדת: יעקב אבינו נאבק עם המלאך - שרו של עשיו - פנים אל פנים, זרוע כנגד זרוע. אמר לעצמו: זה כל-כך דומה! לפתע הרגיש בהבדל העצום שבין יהודי לגוי. הוא נזכר שיעקב ניצח, ושאל את עצמו: מי יכול להוציא אותך עכשיו ממלכודת המוות הגורלית הזאת? מי יוציא אותך מבטן הנחש שבלע אותך מראשך עד לסוף רגליך כמעט? למי תקרא כעת לעזרה?
רמי הבין שאף אדם בעולם לא יכול לעזור לו כעת. נשאר רק אחד שיכול להוציאו מהמצב האבוד הזה: הקדוש-ברוך-הוא. בשניית האמת הנצחית הזאת גילה את אמונתו. רק כאשר ראה את השחור שבעין, גילה את אור העולם. באותה שניה ידע בוודאות שה' הוא כל יכול, שהוא קורא את מחשבותיו, שישמע אותו ויצילוֹ. ידע בוודאות מוחלטת.
הוא ראה את המחבל הערבי גוהר מעליו עם סכין מבלי שיוכל להגיב, אפילו לא לצעוק. אז הרים זוג עיניים למרום וצעק מקירות לבו: ריבונו של עולם... אם אתה שומע אותי... אני מבקש ממך בקשה בשתי מילים: תציל אותי! לאחר מכן המשיך לצעוק בקול דממה דקה את הפסוק ששמע פעם מסבו: שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחד!
לפתע חש איך כאביו הולכים ונעלמים והוא מקבל כוחות חדשים, עצומים. רוח חדשה נכנסה בו. הוא זינק בעוצמה כלפי המחבל והעיף את סכינו מידו. רמי שכח לגמרי מרובהו, ורק ביקש לתפוס את המחבל הארור ולחסלו במו ידיו. הוא תפס בגרונו ובכח אדיר ולא מובן לחץ עד שהרגיש שאצבעותיו מתמלאות בדם. גרונו של המחבל נמעך לגמרי מבפנים. הוא עזב את המחבל המחרחר והגוסס. לאחר שהבין שעיקר הסכנה מאחוריו, לקח את רובהו, וליתר בטחון כיוונו אל ראש המחבל וירה.
ברקע נשמעו יריות הקרב. בגלל סכנת איבוד דם, החליט רמי ללכת לעבר חיילינו בכל מחיר. בגדיו היו ספוגים בדם ובזיעה. הוא התנדנד, הלך על ארבע וגם זחל, עד ששני חיילים הבחינו בו מרחוק. הם רצו אליו וכשראו את מצבו, שילבו את ידיהם בתנוחת נשיאת פצוע. רמי ישב על ידיהם כשהוא מסוחרר ומטושטש לחלוטין.
הסיפור לא הסתיים עדיין. באמצע החילוץ נתקלו לפתע בארבעה מחבלים שנסוגו. המחבלים ירו עליהם אש תופת ממרחק של עשרים מטר בלבד. הכדורים שרקו באזניהם ונפל עליהם פחד איום ונורא. נשכבו על הארץ. רמי ספג שלושה כדורים ברגל ימין וכן רסיס בכתף. זרחן פגע בכף רגלו השמאלית.
האם כעת הגיע הקץ?
אחד מהחיילים שנשאו אותו איבד בפגיעת הרסיסים את חצי זרועו הימנית. הוא העביר את נשקו לזרוע השמאלית ובצרחות כאב לחץ על ההדק ורוקן מחסנית שלמה לכיוון המחבלים. אחד הכדורים פגע בחגורת נפץ שלבש אחד המחבלים המסתערים עליהם, אז אירע פיצוץ אדיר שפוצץ לחתיכות את כל ארבעת המחבלים.
שלושת החיילים המשיכו בכוחותיהם האחרונים לשאת זה את זה עד לתחנת איסוף הנפגעים, כאשר פצוע סוחב פצוע. מיד שמו לרמי אינפוזיה, שקית קטנה של מורפיום לטשטוש, חבשו את פצעיו, חסמו את עורקיו, קשרו אותו על אלונקה, ולקחוהו למסוק שהמריא בעודו מותיר ענני אבק. רמי הספיק להביט למטה ולראות כדורים נותבים הנורים לשני הכיוונים. אז התעלף ונרדם.
לאחר יומיים פקח את עיניו ומצא את עצמו חבוש מכף רגל ועד ראש. כאשר יצא הכירורג מחדרו, נכנס האורטופד, יצא האורטופד, נכנס רופא השיניים, יצא רופא השיניים, נכנס רופא העור. ארבעה רופאים טיפלו בו בזה אחר זה. ליסתו היתה עדיין שבורה ממהלומת המחבל. הוא עבר סידרת צילומים מכף רגל ועד ראש. לא היה מסוגל לדבר, ולכן לא ידעו מה בדיוק עבר עליו.
רמי הירהר לעצמו: הנה ראית סיאנס לפני שנתיים. החבר שלך שנהרג הגיע, שאלת אותו שאלות וראית שהכל נכון, הוא נתן תאריך למלחמה הבאה, נתן רשימת הרוגים ואתה בתוכם. כעת כולם הלכו ורק אתה ניצלת בנס ממוות בטוח ואינך יודע בזכות מה. רמי לא הירהר בתשובה, אבל נותר בו רצון מתמיד לדעת אם יש חיים לאחר המוות.
רמי השתחרר מבית-החולים ולאחר תקופת החלמה קיבל עבודה במשרד הבטחון. הוא עבד שנתיים כקצין בטחון בצפון הארץ. היתה לו אחריות על הכתפיים וכן משכורת שמנה ורכב צמוד. לא חסר לו דבר בגשמיות.
יום אחד הגיע לצפת, וקבע עם חבריו לנסוע בשעה שמונה וחצי בערב לתל-אביב. עשר דקות לפני המועד נתקל במודעה התלויה על לוח המודעות ובה כתוב שהערב תהיה בקולנוע הרצאה על "החיים שלאחר המוות" - סיאנסים, גילגולי נשמות, היפנוזה, קבלה והתייחסות המדע לכך.
מיד אמר לעצמו: הנה סוף-סוף הגיעה ההזדמנות שלך לברר את הענין! כאשר חבריו התאספו כדי לחזור יחד לתל-אביב, סיפר להם על רצונו להשתתף בערב הזה, והם אמרו לו:
"עזוב אותך... זו רק שטיפת מח..."
הוא לא שמע לדבריהם והחליט להשאר, הרי בסך-הכל מדובר באיזה ערב בקולנוע עם כמה מרצים לפאראפסיכולוגיה, מהפנטים ומטפלים למיניהם. בכניסה ביקש לקנות כרטיס, ולהפתעתו אמרו לו שהכניסה בחינם. האולם היה מלא. הוא נשא את עיניו לכיוון הבמה והן חשכו: ישבו שם כמה רבנים מזוקנים, לבושי חליפות שחורות ועטורי מגבעות. אמר לעצמו: אוי ואבוי... החבר'ה צדקו! עכשיו אני מבין לאן הגעתי... לאחר מכן הירהר: ממילא הפסדתי את הנסיעה, ואם כבר הגעתי, אשאר עשר דקות. אין מה לחשוש, הרי מה הרבנים האלה כבר יודעים מהחיים שלהם...
לאחר עשר דקות שכח את הדרך החוצה. הוא רותק לכסאו במשך שעתיים וחצי, ולא היה מסוגל לקום. כאשר הסתיימה התוכנית המרתקת, היתה התנפלות של הקהל לקבל כיפות, ציציות ולהרשם לסמינר יהדות. רמי לא הצליח לשאול את שאלותיו.
לאחר מכן כבר לא נסע לשום מקום. הוא חזר לביתו ולא הצליח להרדם באותו לילה אפילו לרגע אחד. בסופו של דבר נרשם לסמינר כדי לשמוע ביתר פירוט על החיים שלאחר המוות, ולא פחות חשוב מכך - על החיים הנכונים שלפני המוות.
לקוח מספר 'אור חוזר' של הרב עודד מזרחי שליט"א
