פנחס צעד ברחוב הנביאים בשכונת הדר בחיפה. כל לוחות המודעות, הקירות, העצים וכל מה שניתן לתליית מודעות, היו מלאים באזהרה חמורה שהזהיר ארגון "יד לאחים" את התושבים בדבר הכת המכונה "הארי קרישנה" שנמצאת ברחוב לבונטין ליד הדואר. עוד נכתב, כי הם נותנים אוכל הודי לא כשר ומשמיעים שירי עבודה זרה.
באותם ימים היה מצוי בתקופת ביניים בחייו. רצה ללמוד יהדות וביחוד נמשך לקבלה, אבל הגיע למכון אחד לקבלה שהיה בו שינון מושגים פשטני ותיאורטי ללא תמיכה של אורח חיים, כלומר ללא קיום מצוות. המכון הרתיעוֹ, והוא למד הילינג והחל להתעניין ברוחניות המזרחית ובפרט ההודית. המודעה דווקא גירתה את סקרנותו, והוא הלך לכתובת שהופיעה עליה. מתוך המודעה שנכתבה לשמה בא שלא לשמה...
פנחס הציץ ונפגע. בתוך זמן קצר נשבה בקסמי המקום. היו שם דברים שעניינו אותו מאד, כמו שפת הסנסקריט העתיקה, המנטרות ויתר התכנים האכזוטיים. מנהיג המקום היה בוגר סיירת מטכ"ל, דבר שהוסיף נופך של אמינות לכל העסק. חברי המקום ניסו לשכנעו להצטרף אליהם ולבסוף הצליחו. פנחס לבש, כמו יתר הבחורים, את הבגדים הכתומים, את החלק התחתון שנקרא "דהותי" והחלק העליון - "קורטא", על צוארו ענד מחרוזת ענקית של עץ מיוחד. על מצחו היה סימן חימר מנהר הגנגס, ראשו היה מגולח מלפנים ומעורפו השתלשלה צמה. בני הכת, שכולם היו ישראלים, התפרנסו מגילוף נרות בצורת מגן-דוד בשלל צבעים. מהכסף שהרויחו הדפיסו ספרים להפצה.
פנחס התעורר מדי יום בהנץ החמה ועשה מדיטציה, ודווקא אז הדהדו בראשו פסוקים מהתנ"ך. הוא אמר לעצמו שעליו להתפלל לא-ל אחד, שיקראו לו איך שהם רוצים. הם נהגו לצאת לרחוב, לשיר ולנגן בתופים ובמצלתיים. חברי הכת נראו כאטרקציה לתושבי המקום, אבל היו כאלה שהתנגדו להם באופן גלוי כמו הכהניסטים, ובאופן סמוי יותר - ארגון "יד לאחים".
לפי השיטה ההינדית, האדם עובר בימי חייו מספר שלבים. בתחילה הוא בחור הלומד את האמונה והפילוסופיה, ובאופן טבעי הוא מתנזר עד לנישואיו. בגיל עשרים וחמש, הוא נושא אשה ומביא ילדים, ובעת נישואיו עובר ללבוש בגדים לבנים. בגיל חמישים מגיע שלב הפרישה בין הבעל לאשה, והם ממשיכים להתגורר תחת קורת גג אחת כאח ואחות, ובגיל שבעים וחמש עליו לעזוב את ביתו ולנדוד למקומות המקודשים, כנזיר שאין לו דבר בחייו.
הגורו הידוע שלהם נפטר ב-1977 והותיר אחריו כעשרים וחמשה תלמידים נזירים (מחציתם יהודים) שהפכו לגורואים קטנים והתפרסו ברחבי העולם. הגורו של המרכז בארץ התגורר באיטליה וחלש על כל איזור הים התיכון.
אסור לגורו להתקשר לשום דבר חומרי, ולכן עליו להיות בתנועה מתמדת. תלמידיו מממנים את נסיעותיו. כל גורו אחראי על כמה ארצות, ובכל סניף יש חדר מכובד ומיוחד השמור לו בלבד.
הגורו שלהם הגיע מדי פעם לדירתם, ועל פיו נשק כל דבר. יום אחד אמר לבחור שהנהיג את הכת בארץ, שהגיעה שעתו להתחתן. הוא הורה להכניס לחדר בחורה מסוימת והוסיף: "תכיר בבקשה את אשתך..." לאחר מכן ערכו להם חתונה על פי ההלכה היהודית, כדי שלא להסתבך עם הרשויות, ולאחריה נישואין הודיים, שבהם הניחו על האש כל מיני זרעונים.
בשלב מסוים שינו את שמו של פנחס. לפי מנהגם הותירו את האות הראשונה פ"א בשמו החדש "פארם גורו דך", כלומר המשרת של הגורו העליון.
לאחר תקופה מסוימת, נסע להודו כדי לקבל הסמכה רוחנית. הוא קיבל שם מחרוזת בת מאה ושמונה חרוזים מעץ והוענק לו שם רוחני חדש. פנחס הציע להם שיקים קהילה חדשה ברומניה, ארץ מוצאו, שבשפתה שלט היטב. הוא התחייב לפעילות של שלוש שנים, כאשר תוכניתו היתה לרכוש בית ולעגן את הכת בעמותה מסודרת.
פנחס יצא לרומניה, ולאחר כמה חודשים מצא מקום מתאים לפעילות בעיר טימישווארה, העיר הקוסמופוליטית והמערבית ביותר ברומניה, הקרובה להונגריה, בולגריה ויוגוסלביה. יש בעיר מיעוטים רבים כמו גרמנים, שתרמו את רוב הכסף להקמת הארגון. הוא קיבל שני עוזרים, אחד מבולגריה והשני מפולניה. כמו כן הגיע מישהו מאיסלנד, מהצפון הרחוק, שהיה רדוף שדים ורוחות לפי מיטב המסורת האיסלנדית המאמינה בכוחות הגייזרים וברוחות של אבנים.
הם נהגו ללכת למרכז העיר, לפרוס שטיח, לשבת, לנגן בהרמוניום (מעין אקורדיון שוכב) ובמרידנגה ולשיר שירים הודיים. הזמינו אנשים מהרחוב לשמוע על שיטתם. מדי יום ראשון היתה תוכנית מיוחדת בבית הכת, אבל גם ביתר הימים היה המקום פתוח. הם הניחו קופסה שעליה כתבו "תרומות", והרומנים העניים תרמו ומהכסף קנו אוכל לאורחים.
היו אלו השנים שלאחר נפילת הקומוניזם. היה בלבול רוחני ונוצר ואקום שבתוכו היה נוח לבני הכת לפעול. בתחילה עוררו סקרנות אדירה. מאות אנשים הגיעו להרצאות ואירגנו עבורם אולמות רחבי ידיים, בהם הירצו מרציהם הבכירים. כמו כן אירגנו מופעים אורקוליים והפיצו ספרים ופליירים.
חלפו להן שלוש שנות ההתחייבות, ופנחס הרגיש שאינו מעוניין עוד להמשיך. חיפש כיוון אחר ולא ידע עדיין מהו. הגורו האחראי על רומניה חיפש לו מחליף. היה מועמד אחד, דוקטור למחשבים מהאוניברסיטה, שהוסמך באופן טקסי, אבל לא רצה לנהל את העניינים. הגורו החליט לקדמו קידום מטאורי ולהפכו לכהן דת (ברהמין), גם מפני שעשה עבורו עבודות מחקר תיאולוגיות. פנחס היה בפעילות ארבע שנים והיה ותיק ומנוסה, והנה מגיע אקדמאי בעל תואר ולאחר שמונה חודשים בלבד הופך לכהן דת.
החל להווצר מתח בקרב אנשי הכת. לדוקטור הנקרא מוררי דס היתה השקפה אליטיסטית. הוא גרס ששיטת הכת אינה מתאימה להמונים, אלא לאליטות. רצה לכבוש את האקדמיה שהיתה מגרשו הביתי, להתחיל מהראש. לעומת זאת, פנחס גרס שההמונים הם הבסיס הכלכלי של כל תנועה, ושתרומתם מקנה להם זכות.
יום אחד התקשר הגורו של פנחס מארצות-הברית ואמר לו שעיסוקיו בעניינים חברתיים מחייבים אותו להנשא. באותה תקופה חשב פנחס על מועמדת רומניה נוצריה והשיחה אישרה את רצונו. הוא נישא ופרש לענייני משפחתו.
כדי להקטין את המתח בבית הכת, הציע פנחס לאשתו של מוררי דס לתרגם עמו ספר מתכונים הודיים צמחוניים. היא התמצאה בבישול, מוררי דס התמצא בעריכה ותרגום ואילו פנחס בהפקה ובזכויות יוצרים.
מוררי תירגם את הספר ההודי ובמקום תבלינים הודיים הכניס תבלינים רומניים. הוא חתם את שמו ושם אשתו, והדפיס את הספר מבלי לשתף כלל את פנחס. היתה בכך גניבת זכויות יוצרים וגם גניבת דעת.
כאשר יצא הספר, ביקש פנחס מהגורו הממונה שישפוט ביניהם. הגורו שמע את שניהם, ולבסוף החליט להחרים את ריווחי המהדורה הראשונה לטובת הסניף המקומי, ומשאר המהדורות יוכל מוררי להתפרנס. מוררי קיבל את הדין בלית ברירה, אבל החלה להתפתח בקרבו שנאה כלפי פנחס, והוא בחש בלבם של הכפופים אליו והסיתם.
בגלל נישואיו החל פנחס למכור ספרים הודיים שונים, שאינם קשורים ישירות לתיאולוגיה של הכת. פעם אפילו שאל את הגורו על כך, והוא השיב שבאנגליה יש חבר בכת המוכר לפרנסתו אלכוהול (האסור אצלם בשתיה) בסופרמרקט, ושיבין מכאן את הרמז.
מוררי החל להסית כנגד פנחס על כך שאינו "מסור לכַּת" וכי הוא "תועה בדרכו", ולאחר שקיבל דרגת ברהמין, הורע מצבו של פנחס שבעתיים. פעם אחת שמע באקראי את מוררי טוען באמצע שיעור, שאין לפנחס זכות להעביר לנוצרים חומר תעמולה, מפני שהוא בעל מנטליות אחרת, כלומר יהודי.
המצב הלך והתדרדר. אחד מתלמידיו של פנחס התפרץ כלפיו וטען שהוא אינו נאמן, שהוא מוכר ספרים חיצוניים, חומרני, ולבסוף האשימו באשמה החמורה מכל:
"אתה יהודי!"
למחרת בבוקר נכנסו בני הכת לחדר המקדש, שם שכנו ברום המעלות שני פסלי אדם העשויים ארד. לפי אמונתם אחד משני הפסלים הוא הריבון העליון, שהתגלגל לעולם הזה (בפעם האחרונה) לפני חמש-מאות שנה בדמות נזיר, והפסל השני הוא אחיו. שם הפסל היה "אליל הזהב", למרות שהיה עשוי מברונזה. לפי אגדתם הופיעה הדמות בצבע שחור, לאחר מכן בירוק, בכחול ולבסוף בזהב. למרבה תדהמתם, נפלו שני הפסלים ממקומם על פניהם!
כמו כן זזו התמונות ממקומן, והבימה, עם כל מדרגותיה, קרסה ארצה. חברי הכת היו שבורים ורצוצים מנפילת הפסלים. לא קל למאמין לראות את 'ריבון העולמים' המפוסל בדמות אדם מוטל על הקרשים...
יש במיתולוגיה ההודית אגדה על עלבון מסוים שגרם לפסל כלשהו לקפוץ ממקומו וליפול אפיים ארצה (מה שמעיד על רגישותו הרבה). לנוכח האגדה החלו חברי הכת ההמומים לפרש את נפילת אליליהם. פנחס טען שהנפילה אירעה בגלל ההתקפה שהתקיפוֹ התלמיד, ואילו שאר חברי הכת בראשות מוררי טענו שפנחס הוא האחראי והכל אירע בגללו.
המתח הגיע לשיא ופנחס נאלץ לעזוב את דירת הכת. כעת עלתה על הפרק השאלה מה שייך לפנחס, שהקים את הכל, ומה שייך לכת. הגורו, בתיאום עם מוררי, הורה לפנחס שאסור לו לקחת דבר שאינו פרטי, ולכן עליו לרשום את כל פריטיו וכל פריטי העמותה ורק אחר-כך לקחת את חפציו האישיים. פנחס עזב את הדירה עם אשתו ועם בנו שנולד, ועבר להתגורר בבית מרוהט השייך לדודתה של אשתו הרומניה, מבלי שהוציא דבר מדירת הכת.
באחד מימי ראשון אזלו להם מצרכי התינוק - המטרנה והטיטולים - ולא היה מהיכן להשיגם. הם נזכרו ששכחו בדירת הכת כמה טיטולים ומטרנה. פנחס הגיע לדירת הכת עם אבי אשתו, וניסה להכנס מהשער החיצוני. להפתעתו, המפתח לא התאים. שוב ושוב ניסה לפתוח, אך לשוא.
הוא צילצל בשער, ושמע שאסור לו להכנס עד שיגיע הברהמין מוררי. פנחס ביקש להכנס ולקחת מטרנה וטיטולים בלבד ללא שום דבר נוסף. הוא הציע שמישהו יתלווה אליו ויווכח בכך. כאשר נענה בסירוב תקיף, הרים את קולו ותבע את צרכי התינוק הדחופים.
כך התנהל משא ומתן, עד שהסכימו לפתוח לו את השער בגלל יוגוסלבי אחד שעדיין הכיר בזכותו. פנחס נכנס לחדר מגוריו ועיניו חשכו: מוט ברזל היה מותקן בין הדלת למשקוף כדי למנוע את כניסתו. בנוסף לכך היו כל החלונות נעולים באופן דומה.
פנחס עמד המום. באותה עת היו כל המאמינים אחוזי תזזית ורצו מצד לצד, כאשר הם משננים את המנטרה העיקרית "הארי..." שיש לאומרה לפחות אלף פעמים ברציפות כדי לזכות בהצלחה. פנחס הפריע לפולחן והם ביקשו לגרשו, פרט לאותו יוגוסלבי שנותר בו שמץ נאמנות מימים עברו. אביה של אשתו הזדעזע מן המתרחש וחזר לרכבו נסער כשהוא מטיח בפנחס: "לאן הבאת את הבת שלי?!"
פנחס החל לצעוק על המאמינים הנעים בדבקות ברצוא ושוב:
"אני הקמתי את המקום, גידלתי אתכם, האכלתי אתכם, מימנתי אתכם ואתם מפחדים שאבוא לכאן כדי לקחת איזו ספה וכמה אלטע-זעכען?... איפה האנושיות המינימלית שלכם?!" מישהו השיב:
"אנחנו פועלים בשם הגורו!"
"איזה גורו בראש שלכם... אני לא יוצא מכאן בלי המטרנה והטיטולים! תפתחו את הדלת!"
אנשי הכת המשיכו להתפתל בסירובם, עד שהיוגוסלבי הביא מקדחה וקדח חורים בקיר כדי לאפשר לפנחס להכנס לחדרו. פמליה של שבעה גברים ונשים נכנסה עמו והורתה לו מה לקחת ומה לא. פנחס אמר:
"באתי לקחת רק את שני הדברים עבור התינוק." מישהו צעק:
"עכשיו תחתום לנו על הכל, מה שלך ומה אינו שלך!"
התחושה היתה משפילה מאין כמותה. חבורת הצעירים שלפני זמן קצר לימדם איך לנשום עמוק בתרגילים ואיך להתנהג בחיים, משפילה אותו כעת עד עפר. זה היה ממש מחזה קפקאי. אז הגיע מוררי, וכשראה את פנחס, הביא לו מיד דף:
"אתה לא יוצא מכאן לפני שתעשה רשימה מדויקת של החפצים שלך!"
"אתה לא נורמלי!"
"הכל בהוראת הגורו!"
"כן, אבל אתה יכול לעשות את זה כמו בנאדם ולא כמו איזה ראש כת דיקטטורית..." מוררי המשיך לתבוע מפנחס לרשום את כל הפרטים השייכים לו ולחתום. פנחס חתם בתחתית הדף מבלי לרשום מאומה, ואמר למוררי בבוז:
"תרשום כל מה שאתה רוצה, אין לי זמן בשבילך..."
כך נותק הקשר בין פנחס לבין סניף הכת שהקים במו ידיו. הגולם קם על יוצרו. הוא סיפר לידיד נוצרי אחד מה שאירע עמו והידיד חיזקו באומרו: "לא נורא, אתה יהודי. היהודים עברו את הקשיים הגדולים ביותר, ובכל זאת שרדו תמיד..."
לאחר המשבר נותר לבדו עם אשתו ובנו ופתח חנות חדשה שנקראה "העידן החדש". הוא מכר בה, בנוסף לתיאולוגיה הודית, ספרי מיסטיקה, פסיכולוגיה, מדיטציות ובריאות, ועסק בתרגום ספרים משפות שונות לרומנית.
יש ברומניה קבוצות דתיות הקשורות עדיין למיסטיקה הפאגאנית הטרום-נוצרית, הכרוכה בעבודת אלילים. ידיד, שעבד כברמן בבית מלון, נמשך לכיוון הזה וביקש מפנחס להשיג עבורו עשרים ספרים הכתובים באנגלית כדי לתרגמם. רובם היו ספרי מאגיה ומיעוטם ספרי קבלה של הרב אריה קפלן וספר אחד של חוקר הקבלה גרשום שלום. פנחס הציע לידידו שהוא יקרא את ספרי הקבלה, כדי לבדוק אם יש להם שייכות לתחום ההתעניינות המבוקש.
באותו זמן חיפש באינטרנט כל מיני מקורות נוספים לגבי תחומי התעניינותו של הידיד. כך הגיע לאתר באנגלית של הרב יצחק גינזבורג, ומצא בו נושאים מרתקים כמו הילינג ורפואה על פי הקבלה. כמו כן החל לקרוא בשקיקה את ספרי הרב קפלן. כל הידע הרוחני של פנחס התבסס על הכת, וכעת היה חייב למצוא מקבילוֹת ביהדות כדי ליישבן עם אותו ידע. הוא נוכח מיד לראות שהפוֹך בה והפוֹך בה וכולא בה.
באותה תקופה החל ליצור קשר עם הקהילה היהודית והשתתף לעתים בתפילות החגים. לאחר שנה הרגיש שהוא מעוניין לחזור לישראל וביקש מאשתו לבוא עמו ולהתגייר בארץ. היא לא היתה מוכנה לכך בשום פנים ואופן. באותה עת שמע מאחד מחברי הכת בארץ, שהם רוצים לפתוח מסעדה הודית במושב אמירים ומעוניינים לשתפו. פנחס החליט להפרד מאשתו ומבנו ולהשאיר להם את כל העסק. הוא לקח תיק עם בגדים וספרים וחזר בגפו לישראל, לאחר שמונה שנים ברומניה.
כאשר הגיע לארץ, פנה קודם כל לאשראם בתל-אביב, ובילה שם כמה חודשים לפני שעבר למסעדה באמירים, שהיתה עדיין בתהליכי תכנון והקמה. שם יצר קשר עם דוד הר-ציון, חבר ותיק שהפך לגורו ישראלי. באותם ימים ביקש הר-ציון לשלב בין היהדות לבין תורות המזרח ותלמידיו קראו לו "גורו-רבנו". שיטתו היתה להתנהג בחיצוניות כמו במזרח - ישיבה על הרצפה, לבישת ג'לביות ויתר הלבושים, אבל בפנימיות לעסוק ביהדות ובעיקר בקבלה.
השילוב דיבר לנפשו של פנחס באופן שטחי בלבד. בטבעו אהב את המקור. כאשר נמשך למזרח, הלך והתמסר לתיאולוגיה המקורית של הודו. רצה לראות איך אנשי הדת שלהם חיים ונושמים ולא הסתפק בתחפושות ההודיות, בתחליפים המערביים של אושו וכל היתר, ואילו כעת הבין בחוש שאין ליהדות צורך בלבושים המיסטיים ההודיים. ליהדות יש את לבושיה המיוחדים והם אינם סתמיים ושרירותיים, אלא מהווים חלק אינטגרלי מכל הענין.
כאשר נפתחה המסעדה, עבר למושב אמירים כדי להתחיל בעבודתו. המלצרית הראשית, שנקראה כּוֹכִי, היתה בשלבים ראשוניים של חזרה בתשובה ועבדה להשלמת הכנסתה אצל הרב יובל הכהן, תלמיד של הרב אשלג, שהתגורר בישוב אור הגנוז. היא הביאה לפנחס כל מיני כתבים בנושאי קבלה ושכנעה אותו להצטרף לשיעור קבלה שבועי של הרב יובל, שהתקיים מדי יום שני. כך החל להתחבר לקהילה הצבעונית שהתגוררה באמירים, אשר כללה חבר'ה מהודו ואנשי פסטיבלים למיניהם בעלי חיבה ליהדות, שאותה ביטאו בניגוני דַרְבּוּקוֹת וביתר הצלילים המיוחדים.
פנחס התגורר בתחילה במסעדה. יום אחד היה המנהל זקוק לחדרו, והוא נאלץ לעזוב והתגורר בשכנות למלצרית כוכי. פעם אחת חזר במוצאי-שבת, לאחר שעבד במשך כל השבת, והיא הזמינה אותו לסעודה רביעית והגישה אוכל מרוקאי מצוין. פנחס טעם ונדהם. הוא היה מומחה בבישול והשתמש במסעדה בעשרים סוגי תבלינים, אבל לא הגיע אף פעם לטעם הנפלא של בישולהּ. הוא החל לחקור אותה, האם הכניסה תבלין כזה או אחר והיא השיבה בשלילה, ולבסוף גילתה את סודה:
"יש תבלין אחד מיוחד שלא נמצא בשום מסעדה ואי-אפשר להשיגו בשום חנות תבלינים. כאשר מכינים את התבשיל יש לומר: 'לכבוד שבת קודש'. זה הסוד!"
לאחר מכן ביקש מבעל המסעדה שלא לעבוד בשבת ונענה בסירוב מוחלט. באותם ימים פרצה אינתיפאדת אל-אקצה ובמקביל אירעו התפרעויות של ערבים בגליל, שגרמו לירידה גדולה בהזמנות למסעדה, עד שנאלצו לסוגרה. פנחס המשיך להתגורר באמירים והחל לעבוד בבית אבות בצפת. הוא המשיך ללמוד קבלה, שטיהרה אותו מכל מושגיה של הכת, ומדי פעם טבל עם חבריו במקוואות במרחבי הטבע המרהיב של הגליל.
לבסוף עבר להתגורר בצפת. מכאן ואילך החלו העניינים להתגלגל במהירות האור. הוא למד בישיבת "אור יקר" ואחר-כך עבד ב"אסנט" - מרכז למיסטיקה יהודית - שם הכין אוכל הודי כשר למהדרין ומתובל היטב לחבר'ה שחזרו מחיפושיהם התפלים במזרח.
לקוח מספר 'אור חוזר' של הרב עודד מזרחי שליט"א
