פורטל התורה והתשובה - כל ההוכחות שהתורה אמת במקום אחד
 
מטרת האתר להוכיח בכל דרך אפשרית שהתורה אמת - יש לכם מידע נוסף? שתפו אותנו

 
ספרים מופצים בחינם



 


 

סיפור יפה ואמיתי אל תוך הלילה....
עופר כפיר היה בן עשרים ושש כאשר סיים את לימודי ההוראה בספורט ובמחול במכון וינגייט בנתניה, ונסע לארצות-הברית להדריך במחנה קיץ, מטעם הסוכנות במקצועות ספורט וריקודי-עם. במהלך הקייטנה, שארכה כחודש, הכיר מדריכה למוזיקה בשם סוזן, נוצריה ממוצא איטלקי. הם נקשרו והחליטו להנשא בנישואין אזרחיים ולהתגורר בינתיים באמריקה. 

לא היתה לעופר שום בעיה עם הנישואין הללו. אמנם גדל בשכונת שעריים ברחובות, אבל בקושי שמרו בביתו על המסורת. הוא נולד כאפרים קפרא, אך הילדים בכיתה א' לעגו לשמו המיושן ולכן החליפו הוריו את שמו לעופר, ואחרי שירותו בצבא החליף גם את שם משפחתו לכפיר, וכך הפך אפרים קפרא לעופר כפיר. 

לאחר שנישאו עברו להתגורר בכפר מגוריה הקטן של סוזן בצפון מערב מדינת ניו-יורק. היא מצאה עבודה כמלצרית במלון "שרתון" בעיר יוטיקה הסמוכה, ואילו עופר מצא באותו מלון עבודה כמסז'יסט. הוא נכנס לתוך ההווי האמריקאי, וכספורטאי ברמ"ח איבריו השתלם בפוטבול, בייסבול וכן למד פיתוח גוף בשיטה חדישה. 

הם הרויחו כסף וחיו בנעימים, אך לאחר תקופה ממושכת, הרגיש עופר געגועים לארצו והיה מעונין לחזור לישראל ולהשתקע בה. למרות חייו הנוחים חָסַר את המנטליות היחודית של הארץ, אבל הוא ידע היטב שהוריו (הגרושים) וסביבתו לא יראו את נישואיו לגויה בעין יפה. יום אחד פנה לסוזן: 

"תראי, אולי יגיע יום שבו נתראה עם המשפחה שלי. אולי אפילו נרצה להשתקע בישראל... מה דעתך?" היא הקשיבה והוא המשיך: 

"אבל לא נוכל לבוא ככה, כשאת לא יהודיה..." 

להפתעתו השיבה שבגלל אהבתה היא מוכנה להתגייר. הם פנו לרב אורתודוכסי, והוא לימד אותה במשך שנתיים כל מה שהיתה צריכה לדעת על היהדות. הרב ביקש מעופר לבוא עמה לשיעורים, וכך למד גם הוא מעט על היהדות. כמו כן ביקש משניהם לבוא לעתים בשבתות ובחגים לבית-הכנסת, וכך עשו. 

באותה תקופה התעברה סוזן. הרב המליץ להם לסיים את תהליך הגיור בישראל, באופן שטבילתה במקווה טהרה תערך כאשר היא עדיין הרה כדי שהתינוק יוולד כיהודי. הם הסכימו, וממילא רצו כבר לעלות כדי להפגש עם משפחתו של עופר. 

שניהם עלו לארץ כאשר סוזן היתה בחודש הששי להריונה. כאשר הגיעו, רכשו דירה ברחובות מכספי חסכונותיהם. הם נרשמו ברבנות רחובות, שהעבירה את הטיפול בגיורה של סוזן לבאר-שבע, שם נוכחו שיש לה רצון להיות יהודיה, וכן יש לה בקיאות בחומר הנלמד, והיא גוירה בתוך חודשיים. לאחר שהתגיירה, נישאו ברבנות רחובות בטקס צנוע עם מנין מצומצם של קרובי משפחה וחברים. 

לאחר כחודש נולדה להם תינוקת חמודה שנקראה קרולין, על שם אמה של סוזן. לאחר הלידה מצאה סוזן עבודה כדוגמנית וכן עבדה במלון "שרתון" בעקבות המלצה מהמלון בארצות-הברית. עופר מצא עבודה כמדריך למחול אירובי ברחובות, והכל הסתדר בכי טוב. 

אז נפלה לעופר הצעה מפתה. מלון "אסטוריה" בתל-אביב פירסם שהוא מעונין להקים מכון בריאות גדול. עופר בדק את הענין והתרשם שזו הזדמנות מצוינת שאסור להחמיצה. הוא חתם עם בעלי המלון על הסכם לעשר שנים והחל להקים מכון משוכלל מאין כמותו. הוא היה זקוק לכסף רב ולכן מכר את דירתם והשקיע את כל חסכונותיהם. 

ואז, כאשר החל להרתם להקמת המכון במלוא המרץ, פשטו בעלי המלון את הרגל וכל כספו של עופר ירד לטמיון! הוא היה אובד עצות ופנה לעורך-דין, שהבהיר לו שהוא אמנם בצרה גדולה, אבל יש טעם למלחמתו. 

גלגל חייהם החל להסתובב בכיוון ההפוך. המשבר גרם לסוזן להתייאש מהמצב ולהרהר על כל חייה בישראל. בנוסף לכך הציעה לה חברת ההפקות גולן-גלובוס לשחק תפקיד משנה בסרט "מחץ הדלתא" בתור דיילת במטוס חטוף לביירות ובסרט נוסף. כמו כן הבטיחו לה עבודה רצינית אם תהיה מוכנה לעבור לניו-יורק, ובנוסף הציעו לה שם עבודת דוגמנות. המשבר וההצעות המפתות עשו את שלהם וההחלטה להתגרש ולעזוב את עופר גמלה בלבה. 

עופר יצא למאבק כנגד בעלי המלון והפגין מדי יום מולם. כמו כן הגיש כנגדם צו מניעה שקיבל תוקף משפטי. בעלי המלון לא הורשו למוכרו עד שיסיימו את עניינו של עופר. בעלי רשת מלונות "דן" באו עמו בדין ודברים והוא קיבל לבסוף פיצויים נאותים. 

הדבר לא שינה את דעתה של סוזן לסיים את שהותה בישראל. עופר ניסה לשכנעה כמיטב יכולתו להשאר עמו בארץ, אבל היא היתה נחושה בדעתה להתגרש ממנו ולעזוב הכל. לבסוף הם התגרשו בבית הדין הרבני ברחובות, שבו נישאו לפני זמן קצר. הם ערכו הסכם כתוב אצל עורך-דין ובו סוכם שהילדה תשאר ברשות עופר עד גיל שמונה-עשרה. כמו כן סיכמו שסוזן תוכל לראות את הילדה בכל פעם שתרצה, וכן תוכל לקחתה לארצות-הברית בתחילת החופש הגדול ולהחזירה בסיומו. הם התחלקו בריהוט וסוזן קיבלה חלק מהכסף ועזבה את ישראל, כאשר היא מותירה את קרולין הקטנה ברשותו של עופר. 

לאחר שסוזן עזבה, הקים עופר בעזרת כספי הפיצויים, מכון כושר בבת-ים ועבר להתגורר שם. סוזן היתה מתקשרת מדי פעם, משוחחת עם עופר בידידות וכמובן שגם עם בתה. לאחר פחות משנה הגיע החופש הגדול. סוזן הגיעה לישראל וביקשה לקחת את בתה לארצות-הברית לתקופת החופש, כפי שסוכם. היא קנתה עבור הילדה כרטיס הלוך ושוב ולקחה עמה את שני דרכוני הילדה, הישראלי והאמריקאי. הם סיכמו שבתום החודשיים, תשלח את הילדה לישראל בליווי צמוד של דיילת במטוס. 

עופר היה מרוצה. יש לו כעת חודשיים שלמים להיות חופשי! עד אז היה מוגבל בגלל הטיפול בבתו. היה חייב לחפש עבורה מטפלת או שמרטפית ולדאוג לכל צרכיה. ובכלל, לא יזיק לה להתפנק קצת אצל אמהּ באמריקה. 

במשך חודשי החופש, לא היה לו קשר עם סוזן ועם הבת, ולאחר שהסתיימו החודשיים, עדיין לא נוצר כל קשר. עופר המתין עוד כמה ימים, אבל אין קול ואין עונה. החלה שנת הלימודים וסוזן עדיין לא מטלפנת. הוא שיער שכנראה היא מטיילת עם הילדה וקצת שכחה את עצמה. 

כעבור זמן מה התקשר בדאגה להוריה של סוזן. אביה של סוזן אמר לעופר שהוא לא יזכה לעולם לראות את קרולין וניתק את השפופרת. כאשר התקשר בפעמים הבאות, שמע קולות של טריקה וניתוק. הדבר נשנה כמה פעמים. אט-אט החל עופר להבין מה קורה: סוזן פשוט חטפה את קרולין! היא עשתה לו תרגיל ורימתה אותו, כאשר הוא אפילו לא העלה בדעתו אפשרות כזאת. 

מה ניתן לעשות כעת? איך יחפש את בתו שמעבר לים, בקצה השני של העולם? הוא פנה לעורכי-דין שהבהירו לו שמדובר כאן בבעיה מאד מסובכת. יש כמה מקצוענים שמתמחים במקרי חטיפות, אבל הם יקרים מאד. מחיר טיפול בחטיפה נע בין עשרים לשלושים אלף דולר! לא היה לעופר סכום עתק כזה, ובכלל מי מבטיח לו הצלחה? עדיין קיוה שסוזן תתחרט ותיצור עמו קשר, אבל הימים חלפו ולא קרה דבר. כך חלפו ששה חודשים קשים מנשוא. 

יום אחד עברה מכונית ליד המכון של עופר בבת-ים ופגעה בחלקה האחורי של מכוניתו, ליד פנס האיתות. הפוגע שאל לזהותו של בעל הרכב הנפגע. מסרו לו שמדובר בעופר כפיר ממכון הכושר, ונגשו לקרוא לו. עופר יצא, ראה שהפגיעה קלה יחסית, ושמדובר בבחור חרדי צעיר בשם ליאור מלכה. ליאור נתן לעופר את הכתובת של בית חב"ד בבת-ים, ואמר לו שלאחר שיתקן את רכבו, יבוא עם הקבלה ויקבל מהם את כספו בחזרה. 

לאחר שתיקן את התקלה, פנה עופר לבית חב"ד בבת-ים כדי לקבל בחזרה את עלות התיקון. הוא פגש ברב זמרוני ציק וטען שהם חייבים לו שלוש-מאות ש"ח. הרב רשם לו צ'ק, ובאותה הזדמנות שאל כמה שאלות בנוגע לחייו. עופר סיפר לו כי הוא גרוש עם בת, וכי גרושתו חטפה את בתו וכבר כמה חודשים שלא שמע ממנה. המצב אבוד והוא לא יודע מה ניתן לעשות, וסיים בצער: 

"אני לא אראה את הילדה בחיים!" 

"מה?! איך אתה מדבר ככה?! יש רבי בעולם. הוא גר בניו-יורק וקוראים לו הרבי מלובביץ'... שמעת עליו?" 

"אה, כן... החבר'ה שלו באו אלינו כמה פעמים לבסיס הצנחנים להניח תפילין, לתקוע בשופר, או לברך על לולב. גם ברחובות אני רואה אותם לפעמים מניחים תפילין ברחוב." 

"אתה חייב לנסוע אליו! זו ממש מצוות פדיון שבויים. תגיע אליו וכך תמצא את הילדה שלך ותביא אותה הביתה בשלום. רק תאמין שתצליח ואל תתייאש!" 

"אבל איך אפשר למצוא אותה? עורכי-הדין אמרו שצריך בין עשרים לשלושים אלף דולר כדי למוצאה..." 

"אתה תגיע לרבי ביום ראשון בבוקר. תעמוד בתור, תקבל ממנו דולר ותראה ישועות!" 

"טוב, תן לי את הכתובת. אולי אגיע לשם יום אחד, מי יודע..." 

הרב זמרוני רשם על פתק את הכתובת "איסטרן פארקווי 770 ניו-יורק" ונתנוֹ לעופר שהניחו בכיסו והלך לדרכו. בנוסף לכך שלח הרב שליח למכון הכושר והוא קבע מזוזות בפתחים המחויבים. 

מכון הכושר החל את דרכו היטב, אבל עופר שהמשיך לעבוד כרגיל, לא ידע עדיין איך לנהוג בקשר לבתו החטופה. היתה לו ידידה, שהציעה לו ללכת לקורא ידוע בכף היד בשם ציון ההודי, שישב ביפו מול שוק הפשפשים. הם הלכו אליו והוא התבונן בכף ידו של עופר: 

"אני רואה אבידה גדולה שאינך יכול לישון בלילות בגללה... חלק מעצמך נמצא רחוק רחוק מעבר לים. אני רואה נסיעה קרובה לשם. יהיה משפט גדול שיעשה רעש. אתה תזכה במשפט ויכתבו עליך בעיתונים. חוץ מזה אני רואה שיש לך עסק חדש, אבל אתה תעזוב אותו... ועוד אני רואה שאתה מתחתן בתוך שנה..." 

עופר קיבל רוח חיים: 

"לגבי מה שאמרת על האבידה - צדקת! יש לי אבידה גדולה מעבר לים, וזאת הבת שלי שנמצאת באמריקה. אבל מה... אמרת משפט? הלואי שיהיה ככה, אבל אני לא מתכוון לעשות שום משפט... איך אצליח במשפט באמריקה?! אני מתכוון לחטוף אותה!" ציון ההודי התעקש: 

"לא תצטרך לחטוף! יהיה לך משפט ותצליח בו בנסי-נסים... ועוד יהיה רעש גדול באמריקה!" 

המקרה עם בית חב"ד עורר אותו, וכעת, דבריו של הקורא בכף היד, כבר היטו את דעתו לנסוע לארצות-הברית. הוא הודיע לשותפו שהוא מתכוון לנסוע. 

"מה פתאום!? איך אתה יכול לעזוב אותי ככה?! מי יְאַמֵּן את הלקוחות? ובכלל, השתגעת לגמרי... איך תמצא את הילדה?!" 

"אני נוסע לאמריקה ולא חוזר בלי הילדה!" 

עופר מצא מדריך כושר שיאמן במקומו וגם מדריכה למחול אירובי והתכונן לנסיעה. בעצת עורך-דינו דאג שיתרגמו את כל מסמכי הגט לאנגלית ושהקונסול האמריקאי יחתום עליהם. 

הוא הגיע לניו-יורק והתארח בברוקלין אצל ארתור וחנה ממבר, הוריו של חברו אילן, שעמו עבד במחנה הקיץ. ראשית, פנה לקונסוליה הישראלית. שם הסביר לו עורך-הדין של הקונסוליה שלא ניתן לעזור לו לפני שימצא את הילדה ויערוך משפט נגד גרושתו. רק אז יוכלו לסייע לו בייעוץ משפטי. לאחר מכן הלך למשטרה והציג בפניהם את כל מסמכיו. הפקיד ענה לו: 

"נכון, גרושתך עברה על החוק. אפשר לתבוע אותה בבית-משפט, אבל איפה היא? אתה יודע איפה היא?" 

"לא!" השוטר חייך והציג לפניו ערימת אלבומים: 

"תראה כמה ילדים חטופים יש לנו!... אנחנו לא מסוגלים להשתלט על זה! א-ת-ה חייב למצוא בעצמך את הילדה שלך!" 

מה יעשה כעת? הוא החל ללכת במנהטן המלאה בגורדי שחקים, שאינסוף אנשים מסתובבים ברחובותיה והרגיש אבוד לחלוטין. אין לו קצה חוט בארצות-הברית בעלת רבע מיליארד התושבים. אז החל לבכות: 

"הַשֵּׁם, אני רוצה את הילדה שלי!... תמצא לי את הילדה..." 

אז נזכר ברב מבת-ים שהציע לו לפנות לרבי מלובביץ'. הוא ביקש מחברו אילן שיסביר לו איך להגיע לכתובת הרשומה על הפתק. ביום ראשון בבוקר עלה על הרכבת, ירד במקום שהורו לו, עד שהגיע לבית 770 המפורסם באיסטרן פארקווי. כאשר הגיע, ראה אנשים רבים מצטופפים בקירבת בית לְבֵנִים אדום כיין. הוא שאל שני בחורי ישיבה: 

"איך מתקבלים אצל הרבי מלובביץ'?" 

"עוד מעט הוא גומר את התפילה ומקבל אנשים. הנחת היום תפילין?" 

"לא." בעודו מניח את התפילין שהציעו לו, שאלו אותו: 

"מה מביא אותך לרבי?" 

עופר סיפר את סיפורו, שנגע לליבם של משה מבָּרֶקֶת וחנן מרמת-אליהו. הם הבטיחו שילוו אותו בתור עד שיגיע לרבי, וגם הדריכו אותו מה לומר בדיוק: 

"אין לך יותר מדקה ואתה חייב לנצל כל שניה! תאמר לרבי שגרושתך חטפה את הילדה שלך ושיתן לך ברכה להציל אותה."

עופר עמד בתור הארוך למעלה משעתיים בעודו קורא תהלים לפי עצת הבחורים. ואז הגיע סוף-סוף לרבי. אבל דווקא אז לא היה מסוגל לפתוח את פיו - - - 

לפתע נזכר בצניחה הראשונה שלו בצבא. זכר איך עמד מהופנט על פתח המטוס הפעור כלפי התהום בת אלף ומאתיים המטרים. "קפוץ!" אבל הוא לא היה מסוגל... איך אפשר לקפוץ לתהום? היה בטוח שהוא הולך לאבדון... לא האמין כלל שהמצנח יפתח בעוד שניה והוא ירחף באויר באושר עילאי... לבסוף מדריך הצניחה דחף אותו לתהום - - - 

כך בדיוק הרגיש מול פניו המאירות של הרבי מלובביץ'. הרבי הביט בו כעת, חייך והושיט לו שטר של דולר. הוא חיכה שעופר יפצה את פיו, יוציא איזו מילה שתסביר מדוע הגיע לכאן, אבל עופר איבד את הצפון והרגיש שהוא נתון בערפול חושים מוחלט. הרבי אמר: 

"ברכה והצלחה!" 

המזכיר הורה לעופר לזוז ואז לפתע סימן הרבי למזכיר להחזירו: 

"רגע, רגע... הרבי רוצה לתת לך עוד משהו..." 

ואז הושיט לו הרבי שטר נוסף של דולר ואמר דבר מה. עופר קיבל את השטר הנוסף ומחמת התרגשותו לא שמע את דברי הרבי. לא היה מסוגל להגיב או אפילו לומר תודה. הוא יצא מלפני הרבי בסיועו של המזכיר כשברשותו שני דולרים. לאחר שנרגע וחזר לעצמו, סיפרו לו שני הבחורים שהרבי אמר "ואת זה תתן לבתך!", והוסיפו: 

"יש לך ברכה גדולה, אל תוותר... אתה תמצא אותה!" עופר ניפנף בשטרות בפליאה: 

"שני הדולרים האלה יעזרו לי למצוא את הילדה?..." 

"כן, עוד תראה!" 

כעת לא ידע בדיוק מה עליו לעשות. האם יפנה שוב לקונסוליה? ואולי למשטרה? עדיין אין לו שום כיוון. הבחורים הציעו לו לפנות למזכירוּת של הרבי. עופר הגיע למשרד וסיפר למזכיר את סיפורו. 

"אם יש לך דולר מיוחד עבור הילדה - תמצא אותה! תראה, עוד יהיה לך נס חנוכה!" 

"אבל תכל'ס מה עושים? הרי הרבי לא אמר לי איפה הילדה נמצאת..." 

מישהו מאנשי המזכירות ייעץ לעופר ללכת לרב אברהם הכט, רב הקהילה הסורית בעל הקשרים הענפים, שיושב בבית-הכנסת "שערי ציון" בברוקלין. עופר צעד אליו ברגל כדי לחסוך את דמי הנסיעה. הוא מצא את הרב הכט וסיפר לו על השתלשלות סיפורו עד לקבלת הדולרים מהרבי, השאיר תמונה של קרולין וכן את מספר הטלפון של הורי אילן. הרב הכט אמר לו בסיום הפגישה: 

"תן לי כמה ימים לבדוק את הנושא. אם קיבלת ברכה, אני מאמין שנמצא את הילדה, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן..." 

כעת לא נותר לעופר דבר לעשותו פרט להמתנה. הוא החליט לבוא ל-770, לבית המדרש של הרבי. כאשר הגיע ראה אנשים רבים, ובתוך כל ההמולה פנה אליו לפתע אחד החסידים: 

"סלח לי, אתה לא הבן של דינה קפרא, אֵם הבית בבית-הספר החקלאי בנהלל?" 

"כן." 

"אתה אח של מנשה?" 

"כן." 

"אני יצחק נחום מהמחזור של מנשה..." 

עופר אימץ את עיניו ואת זכרונו. הוא נזכר בפנימיה החקלאית בנהלל שבה למד, שם שימשה אמו כאם בית. היה לו קשה לזהות את נחום יצחק מבעד לחליפה, הכובע והזקן, אך לבסוף אמר: 

"אה, אני זוכר אותך... אתה עבדת בדיר? גם אני עבדתי שם." 

יצחק נחום שאל את עופר לפשר מעשיו בניו-יורק ובפרט אצל הרבי, ולאחר ששמע את סיפורו, אמר: 

"בוא תתארח אצלי עד שתמצא את הילדה!" 

"לא נעים, יש לך משפחה וילדים..." 

"מה לא נעים?! בוא תהיה אצלי. כולנו משפחה אחת." 

"אבל אני לא דתי!" 

"אל תדאג, האוכל אצלי כשר..." 

עופר נפרד ממשפחת ממבר ועבר להתגורר בביתו של יצחק נחום ברחוב מונטגומרי בקראון-הייטס. הוא עידכן את הרב הכט על כתובתו החדשה ועל מספר הטלפון, כדי שבמידה ותהיינה לו חדשות שיתקשר לשם. הוא המשיך לבלות ב-770 בנעימים, אכל עוגה, שתה קפה, הניח תפילין וקצת למד. 

באחד הימים, בעודו יושב עם החסידים בבית המדרש ולומד עמם, קרא לו מישהו לצאת החוצה. כאשר יצא, ראה את אביגיל, אשתו של יצחק נחום, כשהיא נרגשת: 

"הרב הכט התקשר! תסע אליו בדחיפות... הוא גילה איפה הילדה נמצאת!" 

עופר החל לשאוג כמטורף: 

"מצאנו את הילדה! מצאנו את הילדה!" 

הוא נסע לרב הכט במהירות הבזק. כאשר הגיע, אמר לו הרב שהצליחו לאתר את גן הילדים של בתו קרולין. הוא מסר לעופר שהגן נמצא ברחוב מסוים בעיר ינקרס, (הסמוכה לניו-יורק) בבית מספר 9. כמו כן סיפר שהצליחו לאתר את הילדה בזכות העובדה שסוזן לא שינתה את שמה ורשמה אותה כ"קרולין כפיר", וסיים: 

"סע אליה בדחיפות כעת, ורק דבר אחד אני מבקש ממך: אל תחטוף את הילדה! הבטחתי למוסרי המידע שתתנהג בדרך חוקית." 

לאחר שהודה לרב הכט, נסע עופר בהתרגשות עצומה עד שהגיע לגן הילדים. בשער ניצב שומר כושי שפנה אליו: 

"מה אתה מחפש פה?" 

"באתי לראות את הבת שלי... היא נמצאת פה בגן!" השומר המשיך להביט בו בתמיהה. עופר הוציא את המסמכים והתמונות המשפחתיות של הילדה. 

"רק רגע, אקרא למנהלת." המנהלת יצאה לקראת עופר. לאחר שהסביר לה במה מדובר, אמרה לו: 

"אתה יכול להמתין פה עד שאמה של הילדה תגיע. אני מתקשרת אליה עכשיו. אף אחד לא רשאי לראות את הילדה בלעדיה." 

לאחר שעה קלה הגיעה סוזן בלויית שוטר כשהיא נרעשת. כאשר ראתה את עופר, סיננה כנגדו קללה חרישית. עופר פנה לשוטר כשהוא מצביע על סוזן: 

"היא היתה צריכה להחזיר לי את הילדה לישראל לפני כמה חודשים. היא עברה על החוק. זו עבירה פלילית. אני רוצה את הילדה שלי על פי החוק!" השוטר השיב: 

"אתה רשאי לראות פה את בתך בחדר למשך שעה. אחר-כך תצטרכו ללכת לבית-משפט קרוב, וכל אחד מכם יגיש תביעה לקבל את הילדה, ובית-המשפט יחליט בנידון." 

סוזן ניסתה לעורר מהומה ולמנוע מעופר לראות את בתו. השוטר הרגיע אותה באומרו שהוא ישגיח על הילדה בעודה עם אביה. לבסוף נכנס עופר לחדר המיועד. היה זה נר שלישי של חנוכה. בידו היו סופגניות, סביבון וחנוכיה. כאשר ראתה הילדה את אביה החלה לבכות: 

"דדי, דדי..." עופר בכה עמה. הסתבר ששכחה את העברית לגמרי. ילדים קטנים בגיל חמש לומדים מהר וגם שוכחים מהר. לאחר שנרגעו, הראה לה אלבום משפחתי שלהם, ואחר-כך הסביר לה על חנוכה ממה שלמד עם החסידים. הבת אמרה לו: 

"כן, אבל עוד מעט יבוא סנטה-קלאוס ויביא לנו מתנות..." 

"זה לא החג שלנו, זה החג שלהם! את לא שייכת אליהם. הנה, קחי חנוכיה וסביבון ועוד מעט תיסעי עם אבא לארץ ישראל!" 

לאחר שעה נפסק הביקור ונקבע עם סוזן שיפגשו למחרת בבית-המשפט העירוני. למחרת פגש את סוזן כשהיא לבדה. 

"איפה קרולין?" 

"בבית." 

כל אחד מהם מילא טופס שהיה צריך להיות חתום על-ידי שני הצדדים. סוזן מילאה בזמן קצר את הטופס, ביקשה מעופר לחתום במקום המתאים והוסיפה: 

"עוד שניה אחתום לך, אני רק יוצאת למזנון לקנות משהו..." 

עופר חיכה כמה רגעים וסוזן לא חזרה. הוא נגש למזנון ולא ראה אותה. לאחר מכן נגש לפקיד: 

"היא לא נמצאת..." 

"תמצא אותה! אתה חייב למצוא אותה. זה הנוהל, אחרת לא תוכל להגיש את התביעה." 

עופר יצא מחוץ לבית-המשפט וניסה להביט לכל עבר. סוזן לא נראתה באופק. הוא חזר בהתרגשות לפקיד: 

"היא איננה... מה עלי לעשות?" 

"תמצא אותה, תחתים אותה ואחר-כך תחזור אלי." 

"אבל איך אמצא אותה? אני לא יודע היכן היא גרה?" 

"זו בעיה שלך!" 

עופר נסע לגן הילדים ושאל את הגננת היכן קרולין. לתדהמתו השיבה שהיא לא הגיעה היום. הוא נסע לקראון-הייטס וחזר למחרת בתקוה שהילדה תגיע לגן. כאשר הגיע שוב נוכח כי הילדה איננה. כעת הבין ששוב רימתה אותו! מה יעשה כעת? הטופס שלה מלא והיא יכולה להגיש את תביעת הבעלות ואילו הוא חסר את חתימתה ואינו יכול לעשות דבר. 

עופר הגיע נסער לתחנת המשטרה והחליט שלא יצא משם עד שהם יתערבו בענין. הוא בכה, צעק ודפק על השולחן: 

"יש פה חטיפה! אני לא יוצא מפה עד שתעזרו לי... אני מוכן אפילו להכנס לכלא! אני לא מתלונן על החטיפה מישראל, אלא על חטיפה כאן, מהגן בארצות-הברית. יש לי מסמכים המעידים שהילדה שלי, ואני מבקש מכם שתמצאו את הכתובת של האשה הזאת כדי להחתים אותה עבור המשפט. אתם חייבים לעזור לי..." 

השוטרים הרגיעו אותו והושיבוהו. לאחר חצי שעה הגיע שוטר: 

"בוא, תעלה לניידת המשטרה וניסע מיד!" 

"מה קרה?" 

"מצאנו את הכתובת של סוזן!" 

עופר נסע בשמחה עם השוטר. הם הגיעו לכתובת היעודה, הקישו על הדלת ולא היתה תשובה. הקישו על דלת סמוכה ואז יצא לקראתם הודי ממוצא סיקי החבוש בכיסוי ראש מיוחד. השוטר שאל את בני המשפחה ההודית בקשר לאשה וילדתה המתגוררות בדירה הסמוכה והם ענו שהאשה נהגה להשאיר את הילדה אצלם בצאתה לעיסוקיה, אבל ביומיים-שלושה האחרונים הן לא נמצאות בביתן. לאחר מכן אמר השוטר לעופר: 

"אתה חייב לארגן תצפית על הבית הזה. ברגע שתראה את סוזן, עליך לרוץ לטלפון ציבורי ולהזעיק את המשטרה. אנחנו עורכים פטרול כמה פעמים ביום, אבל איננו יכולים להעמיד כאן מישהו קבוע. אתה צריך לעשות זאת בעצמך, או שתשכור מישהו אחר."

לא היה לו מספיק כסף והוא היה חייב לעשות זאת בעצמו. התקופה היתה שיאו של החורף. קור עז שרר ואף ירדו שלגים. עופר חזר ליצחק נחום והסביר שכעת יש לו משימה לנסוע מדי יום מביתו לביתן של סוזן והבת. הדרך, שהיתה כרוכה בנסיעות ברכבות ואוטובוסים, ארכה כשעתיים לכל כיוון. לאחר שהגיע לתחנה המיועדת, היה עליו לטפס ברגליו על גבעה ולתצפת על הבית ממקום סתר. 

אשתו של יצחק נחום הכינה לעופר צידה לדרך והוא נסע מדי בוקר לאחר התפילה. הוא הצטייד בבגדים חמים, כובע מיוחד, כפפות עבות, מגפיים מיוחדים עם פרוה מבפנים, ובכל זאת ממש קפא מקור וחזר תשוש לעת ערב. 

ניסה לעודד את עצמו שכדאי לו לסבול הכל עבור בתו. הוא ידע שסוזן חייבת לבוא יום אחד, הרי הדירה מושכרת ואינה שלה והיא זקוקה לחפציה שנמצאים בדירה לפי עדות השכנים ההודים. באחד הימים עלה בדעתו רעיון איך ליצור עמה קשר. הוא כתב פתק ותלה אותו על דלת ביתה: 

"סוזן, אני מוכן להיפגש אתך! אני מוכן לעשות הכל כדי לראות את הילדה! אני מוכן לחתום לך בבית-המשפט על כך שהילדה תשאר אצלך, בתנאי שאדע היכן אתן נמצאות ואוכל לבקר אותה. אני חייב לחזור לארץ כי יש לי עבודה. בואי נגמור את העסק כידידים." הוא הוסיף את מספר הטלפון בבית משפחת נחום. 

התרגיל עבד. סוזן התקשרה. כנראה שהגיעה לדירה בשעת לילה. היא הציעה שיפגשו במרכז קניות ליד הבונגר-קינג, ביום ובשעה מסוימים. הוא יוכל לבוא ולראות את הילדה ושם יחתום על הטפסים כפי שהציע. 

עופר יצר קשר עם שמשון, ידיד שהכיר ברחובות, ונפגש עמו בקראון-הייטס והם תיכננו חטיפה נגדית. שמשון היה אמור להמתין עם הרכב ליד הבורגר-קינג, וכאשר יכניס עופר את הילדה לרכב יברחו עמה לקראון-הייטס, ולאחר מכן יארגנו דרך הקונסוליה דרכון עבור הילדה ויחזרו לארץ. 

הם הגיעו למקום המפגש. עופר יצא מהרכב ושמשון המתין. הם חיכו במשך שלוש שעות אך לשוא. שוב הבין שרימתה אותו וחזר במפח נפש. לפני כן דיווח למשטרה על המפגש המתוכנן, מבלי לגלות כמובן את תכנון החטיפה. במשטרה אמרו שהם יפקחו עין על הדירה ביתר-שאת גם במשך הלילות, וכי נראה להם שהיא מתגוררת אצל מישהו באיזור הדירה השכורה. 

שוב חזר עופר למצב של המתנה והמשיך להתגורר בבית משפחת יצחק נחום ולבלות ב-770. באחד הימים כאשר שהה ב-770 הגיע אליו שליח מבית משפחת נחום: 

"המשטרה ביקשה שתגיע דחוף-דחוף-דחוף לבית-המשפט! הם מחכים לך עם גרושתך!" 

עופר הגיע בשעה ארבע אחר-הצהרים, רגע אחד לפני שבית-המשפט נסגר. התברר לו שהשוטר המפטרל ראה בלילה אור בדירה השכורה, מצא את גרושתו ועצר אותה. התקיים דיון מהיר אצל השופטת ששאלה את סוזן: 

"היכן הילדה?" 

"מוחזקת אי-שם..." 

"במקום קרוב?" 

"לא, רחוק!" 

"את חייבת להיות כאן מחר עם הילדה! תקחי אפילו מטוס ותביאי אותה לכאן! עלייך להפקיד אצלנו ערבות אישית בסך 5000 דולר." 

המסמכים עשו את העבודה עבור עופר. סוזן ניסתה לבכות, אך לא עזר לה דבר. למחרת בבוקר הופיעה סוזן עם קרולין. עופר ובתו התחבקו. היה דיון קצר ובסיומו הוחלט כי הבת עוברת לרשותו של עופר למשך עשרה ימים ובינתיים ישיגו שני הצדדים עורכי-דין ואז יערך המשפט המכריע. 

סוזן אמרה שהיא דואגת לטובת בתה בלבד, וניסתה לטעון שלא היו לה חיים נורמליים עם אביה, וכי היה שתוי ונהג להזניחה ואף להכותה. השופטת אמרה שאינה יכולה להתייחס לטענות כעת. עליהם להביא עורכי-דין ואז תכריע בעניינם. 

עופר השיג במחיר נמוך עורך-דין מטעם הסוכנות, שרק החל את דרכו כמתמחה במשרד לעורכי-דין במנהטן. לאחר שסיפר לו את כל השתלשלות העניינים, אמר לו העורך-דין באופן נחרץ: 

"אין לך שום סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לקבל את הילדה ולקחתה לישראל! הדבר היחיד שתוכל לקוות לו הוא שבית-המשפט יקבע, שתוכל לראות מדי פעם את בתך אצל אמהּ בארצות-הברית." 

עופר לקח את בתו לביתו של יצחק-נחום והחל להתכונן לקראת הדיון. הוא החליט לקרוא לבתו קרן במקום קרולין. באותם ימים לקח אותה לטייל. הם ביקרו בבנייני התאומים, בפסל החירות ובאתרים נוספים, והוא קנה לה שמלות במקום המכנסיים שלבשה וגם לקח אותה ל-770. 

במשך עשרת הימים ראתה את הרבי מלובביץ' מדי יום. כאשר הרבי נכנס או יצא מהתפילות, הוא עבר ליד קרולין, נתן לה מטבעות והורה לה להניחן בקופה ואף הניח בעצמו מטבעות אחריה. 

יום אחד לפני הדיון נערכה התוועדות חסידית ועופר הירבה לשתות "לחיים". כולם ברכוהו שיצליח בדיון. בסיום ההתוועדות בשעת לילה, נשא את בתו על כתפיו, ואז, כמה מטרים לפני הכניסה לביתו של יצחק נחום, החליק על השלג והילדה נפלה עמו אפיים ארצה, סנטימטרים ספורים לפני שורה נמוכה של ברזלים דקורטיביים-מחודדים... 

עופר נחבל מעט וקרן נחבלה יותר ומצחה שתת דם. הוא חבש את ראשה עם תחבושת גדולה, וכך הגיעו לבית-המשפט. כאשר סוזן ראתה את הילדה חבושה בראשה החלה לצעוק: 

"אתם רואים! זו הסיבה שלקחתי את הילדה ממנו! הוא לא יכול להחזיק אצלו את הילדה אפילו יום אחד!..." 

עופר סיפר לעורך-דינו את האמת על הפציעה אמש, אבל סוזן המשיכה לצעוק: 

"לא מאמינים לך, אתה שקרן! רמאי! הכית אותה כמו תמיד!" 

עורך-הדין הסביר בקור רוח מה התרחש ואמר: 

"הילדה צריכה לחזור לארץ. יש מסמכים המעידים על כך. סוזן רצתה לעזוב את הארץ במהירות ורצתה גט ולכן חתמה על הסכם הגירושין המוסכם על שניהם. האב נתן את הילדה לגרושתו בתמימות למשך חודשיים כפי שסוכם ביניהם, והיא המשיכה להחזיק בילדה מעבר לתקופה המוסכמת ועוד החביאה את הילדה כדי שלא יוכל לראותה לעולם." 

בסיום הדיון פסקה השופטת שהילדה חוזרת לאביה לפי ההסכמים החתומים, וכי היא לא מקבלת את טענות האם שחתמה עליהם תחת לחץ, וכן את יתר הדברים שהעלילה על האב. עוד פסקה שסוזן עברה עבירה פלילית וכי עופר יכול אף לתובעהּ. ולסיום הוסיפה שאם סוזן רוצה לקבל את הילדה, עליה לתבוע זאת בישראל ולא בארצות-הברית, מפני שלבית-משפט אמריקאי אסור להתערב בפסיקותיו של בית-משפט ישראלי. 

לאחר ששמעה את פסק הדין, החלה סוזן להשתולל, לצעוק ולבכות. במשך כל זמן הדיון שהתה הילדה מחוץ לאולם. השוטר נגש אליה ואמר לה שהיא צריכה לנסוע עם אביה לישראל. עופר חשש שאולי בתו תרצה להשאר עם אמהּ ותעשה בעיות, אבל היא קיבלה זאת בטבעיות גמורה וכאשר ראתה את אמהּ, אמרה בשמחה: 

"בַּיי מַמִי, אני הולכת עם דֶדִי בחזרה הביתה, לישראל..." 

עופר ערך התוועדות חגיגית עם החסידים לכבוד שובה של בתו. הדבר פורסם בעיתונים בארצות-הברית, וכאשר חזרו לישראל, פורסם הדבר גם בארץ. 

התחזית הארצית התגשמה, אבל חשוב מכך, התקיימה הברכה השמיימית: עופר מצא את האבידה היקרה, מכר את מכון הכושר ואת דירתו בבת-ים והתחתן בתוך שנה עם חוזרת בתשובה בשם אורה. הוא חזר להקרא בשמו המקורי, אפרים קפרא, ובתו קרן (היא קרולין) נקראה בעצת רב חנה-דינה. אפרים רכש חלקת אדמה בשכונת שעריים ברחובות, ברחוב הרב מנשה קפרא (על שם סבו מתימן) ועליה בית ישן ומט ליפול, ולאחר תקופה קצרה, החריבוֹ ובנה תחתיו בית חסידי איתן. 

לקוח מספר 'אור חוזר' של הרב עודד מזרחי שליט"א
 




רוצים לקנות לייקים לדף עסקי של פייסבוק?
רוצים עוקבים לאינסטגרם?
מה אתם רוצים? אנחנו מביאים
ליחצו כאן





רוצים ללמוד את סודות השיווק?
לדעת איך לגייס לידים בחינם?
קורס חינמי נפתח
ליחצו כאן





תנו לפראייר לבנות לכם אתר בחינם
הפראייר - יבנה לכם אתר בחינם
ולא תשלמו עד שלא תהיו מרוצים
ליחצו כאן


האתר הוקם במטרה לאגד את כל ההוכחות שהתורה אמת
ולהציג את השקפת העולם התורני

 

צור קשר

 
חפשו אותנו בפייסבוק