מאמר מרתק לרגל י"ז בתמוז!!
*************************
אם אשכחך ירושלים
לפני למעלה מאלפיים ארבע מאות שנה, חרב בית המקדש הראשון, ועם ישראל הוגלה על ידי המלך נבוכדנצר לבבל. בהיותנו בדרך על יד נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. או אז נשבעה כנסת ישראל ואמרה (תהלים קלז): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי". ומני אז ועד היום, במשך למעלה מ-2400 שנים, כנסת ישראל נאמנה לשבועתה זו, ולא עבר יום שלא העלתה את זכרה של ירושלים.
מנהגים שונים הנהיגו חכמינו ז"ל כדי שלא נשכח את ירושלים: אדם בונה בית חדש - שמחתו איננה שלימה, שהרי ביתו של הקב"ה חרב ושמם. כדי לזכור זאת הוא מותיר על קיר ביתו שטח של אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) בלתי מטויח. אדם נושא אשה - גם אז הוא מעלה את ירושלים על ראש שמחתו, ושובר כוס "זכר לחורבן". וכן אמרו רבותינו: אשה העונדת תכשיטים - תשייר תכשיט אחד שלא תלבשנו זכר לחורבן. ועוד כיוצא בזה כמה גזרות.
אפלטון וירמיהו
ואמנם שאלה גדולה עומדת לפנינו: מדוע אנו עם ישראל, כעם נבון וחכם, רואה לנכון לשקוע ביגון כה עמוק על צרות העבר?! מה יעזור הבכי והאבל על מה שהיה וחלף?! האם לא טוב יותר שננסה לשכוח את העבר הכואב, ולהיות עם הפנים לקראת העתיד?!
שאלה גדולה זו שאל אף הוגה הדעות המפורסם - אפלטון, שחי בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. בעוברו ליד "הר הבית", על חורבות בית המקדש וירושלים, ראה את ירמיהו הנביא יושב ובוכה מרה. "על מה אתה בוכה?!" שאל אפלטון את ירמיהו. "על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש" - השיב ירמיהו. "תמה אני עליך", אמר אפלטון, "כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על עצים ואבנים?! ויותר מכך - כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על העבר?!". השיב וענה לו ירמיהו: "אמור נא לי בבקשה, כהוגה דעות, האם יש לך שאלות וחקירות בפילוסופיה, שטרם הצלחת לפתור אותם?". "ודאי", ענה לו אפלטון ושטח לפני ירמיהו כמה וכמה מתהיותיו וספקותיו. במקום ענה לו ירמיהו תשובות מקיפות על כל אותן בעיות סבוכות, שאפלטון התחבט בהן כבר שנים רבות. נדהם אפלטון מעומק הבנתו וידיעותיו של ירמיהו הנביא, והוא פנה אליו בהשתאות: "מהיכן שאבת את החכמה המופלאה הזאת?!" ענה לו ירמיהו: את החכמה הזאת, ועוד הרבה יותר מכך, שאבתי מן העצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עצים ואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוקים מופלאה. אולם לשאלתך השניה - מדוע בוכה אני על העבר, לא אענה לך, כי רק יהודי יכול להבין את עומק הבכיה על העבר.
מה באמת הפסדנו?
בית המקדש הוא מקור השראת השכינה לעולם, וממנו ירד לעולם כולו שפע רוחני המלווה בשפע גשמי. גם הגויים נהנו מן השפע הזה, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי: אילו אומות העולם היו יודעים מה בית המקדש נותן להם, היו מקיפים אותו שומרים כדי לשומרו! ועם ישראל - על אחת כמה וכמה. בית המקדש היה מהווה חיבור ישיר בין עם ישראל לקב"ה, ובחורבנו בטלה מאתנו קרבת אלוקים זו. מצבנו ללא בית המקדש הינו ירוד מאוד ביחס למצבנו בבניינו, כפי שאמרו חז"ל: "מיום שנחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). "מיום שנחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו" (מגילה יב:). "מיום שנחרב בית המקדש נגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בוריו, והולך אחר מראית העין" (זהר רות פח:).
על ידי חורבן בית המקדש הפסדנו אף חוויות ותחושות רוחניות, שאין להם תחליף. על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עיננו: איפה היא אותה שמחת הלב שהרגשנו ב"שמחת בית השואבה" שנחוגה בחג הסוכות, עת רקדנו שבעה ימים ושבעה לילות ללא הפסקה, ושאבנו משם רוח הקודש?! איפה היא אותה תחושה מטוהרת של חיים ללא חטא, כאשר קורבן התמיד של הבוקר מכפר על העבירות של הלילה, וקורבן התמיד של בין הערביים מכפר על העוונות של היום?! איפה היא אותה תחושת אחדות עמוקה שחשנו שלוש פעמים בשנה, בשעה שעלה עם ישראל בהמוניו אל בית המקדש? איה היא אותה התעלות רוחנית שזכה לה עם ישראל במוצאי יום כיפור כאשר ליוה את הכהן הגדול אל ביתו בשמחה וריקודים, ולא הרגישו כל צורך ללכת הביתה לשבור את הצום?! איפה היא אותה יראת שמים שזכינו לה כשהיו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם?!
במסתרים תבכה נפשנו, נפשנו העדינה החצובה מתחת כסא הכבוד, לחזור לאותם ימים של שפע רוחני. לא שפע גשמי הוא זה שימלא את החלל החסר. גם אם נצליח לספק לעצמנו בגלותנו עושר וכבוד רווחה ועצמאות, זה לא ימלא את הדבר שבאמת זקוקה לו הנפש היהודית. רוצים אנו להתנער מן השקיעה בהבלי העולם הזה ותאוותיו, לשוב להתענג על ה' ולחיות ברמה רוחנית אחרת!
ואף על פי שהתמהמה זמן גאולתנו, לא נחדל לקוות ולהתפלל ולשפוך שיח לפני אבינו שבשמים: "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין, וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ" אמן.
לקוח מחוברת "ארבעת התעניות ובין המצרים בהלכה ובאגדה"
