יהודית נצמדה אל הקיר. מישהו עמד מנגד והשליך עליה סכין שהתעופפה במהירות הברק ונתקעה לצידה. היא לא נעה ולא זעה. לאחר מכן השליך עליה סכין נוספת ועוד אחת... ועוד אחת... עד שהלוח שמסביבה התמלא בסכינים הסמוכות לגופה. זה היה מבחן הקבלה שלה לקרקס.
איך קצינה מצטיינת בצה"ל הופכת לנערת סכינים בקרקס? לפני שהגיעה לקרקס שירתה בצבא והלכה מחיל אל חיל. מהטירונות עברה לקורס מ"כיות ופיקדה על טירונים. לאחר מכן השתתפה בקורס קצינות והיתה למפקדת מצטיינת שניהלה קורס ירי ופיקדה על סיור אבטחה ברמאללה.
לקראת סיום השירות הגיעה לפאתי תל-אביב. בתור באר-שבעית שגדלה על גבול המדבר, קסמה לה העיר הגדולה, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, עיר החופש.
תמיד אהבה לחפש יותר ויותר. אהבה לטייל והרחיקה נדוד עד למדבר סיני. המדבר הקטן של הנגב לא הספיק לה. אהבה את השילוב של הנוף ההררי והים. אין-סוף מדבר ואין-סוף מים. כאשר נעה ונדה במדבר סיני, הרגישה את עוצמות הטבע. בגלל אהבת שיעור התנ"ך, ניסתה לדמיין באופן ילדותי את עם ישראל נע במדבר ומקבל את התורה למרגלות הר סיני. מחד חשה כח עצום, ומאידך את קטנותה ואפסותה. את נשיאת ההפכים הזו ביטאה בשירים ובציורים.
כאשר הגיעה לתל-אביב, התחילה שוב מאפס מוחלט כשוטפת כלים. אחר-כך עבדה כמלצרית. אהבת הים הובילה אותה עד לדַיִג, מקצוע גברי לכל הדעות. ומי שמחפש עוד ועוד מגיע עד לעולם התחפושות - התיאטרון. לאחר מכן פגשה בחור שגדל עם הצוענים באירופה ונכנס בו שגעון להקים קרקס בארץ הקודש.
הסכנה והסכינים קסמו לה. היה לה מין יצר של הסתכנות, אהבה ללכת על חבל דק, על גבול החיים. לאחר שהתקבלה לקרקס, המשיכה לעסוק בעמידה מול הסכינים המתעופפות כנגדה. בנוסף לכך התעסקה עם חיות מאולפות ואפילו עם החיה הקדמונית והמסוכנת מכל - הנחש. לא הסתפקה בכל אלה והופיעה במופעי אקרובטיקה מסוכנים הכרוכים בסַלְטוֹת ושאר קפיצות.
יום אחד נפגעה מהסכין. רק כאשר האדם נפגע הוא מודע באמת לסכנה. עד אז הכל נראה לו כחלום. יהודית פרשה מתפקידה כנערת סכינים, אבל עדיין לא נטשה את הקרקס. היתה חייבת למצות כל דבר עד תום. הגיעה לפיסגת הקרקס - קיר המוות. הצופים תחבו את ראשיהם מעל הזירה העגולה והיא דהרה על קיר העץ באופנוע מחריש אזניים, עד שלבסוף פרשה לחלוטין מהקרקס.
כעת פנתה יהודית, עדיין בממלכת תל-אביב, ללמוד תיאטרון רחוב בסדנה של העירייה. היא התעמקה במשחק המשלב אקרובטיקה ופנטומימה, וככל שצללה לתוך המשחק, התפתחה אצלה איזו חשיבה רוחנית, מין הסתכלות מהצד על החיים.
דווקא במעמקי החומר מבצבצת לה הרוח. דווקא בתל-אביב החל לבעבע ממעמקים, כמו לַבָּה רוחשת, החיפוש אחר הרוח. דווקא כאשר החומר מתגשם, הוא מתגלה במלוא אפסותו, ואז מגיע החיפוש אחר הנשמה. היא הרגישה בתוך חיי האמנות שהתגלגלה אליהם את האָכוֹל ושָתוֹ כי מחר נמות. משהו בפנים בער ולא קיבל מענה בשום דבר שהציעה לה תל-אביב.
התגוררה עם כמה חברות בדירה אחת. יום אחד התקשר אליה ידיד חב"דניק שחזר בתשובה ושאל אם הוא יכול להדליק אצלה נרות חנוכה. חשבה לעצמה, למה לא? וענתה בחיוב.
היא סידרה את הבית כדי שיראה נורמלי והזמינה כמה מחברותיה. הידיד הדליק נרות חנוכה והשמיע קלטת של הרבי שבכה באידיש, ולאחר מכן הלך לדרכו. החדר האיר באור נעים ופשוט, שהיה סתום לעת עתה.
באותה עת התגלגל לידיה סיפרה של אליזבט הייך "התקדשות", שבו סיפרה על גלגול נשמות שחוותה בעצמה. הספר ריתק את יהודית לגמרי והיא נזכרה בדמיונותיה בעבר, כי אין זו הפעם הראשונה שהיא חיה עלי אדמות, והנה ראתה שיש לכך גם שם מפורש: "גלגול נשמות".
כעת נכנסה למנהרת הזמן. היא חיפשה חומר קריאה נוסף והבינה מיד שהתשובות האמיתיות נמצאות במזרח-הרחוק. הבינה שכל תורות המזרח מבוססות על מה שחשה כעת: מאיסה בחומר. ידעה שעליה להתרומם מעל לחומר ולהתחבר לרוח הטהורה. המשוואה היתה פשוטה לגמרי: החומר רע ומערבי ואילו הרוח טובה ומזרחית. כעת חסכה כל אגורה כדי להגיע למזרח, לאמת העולמית. כמה אפשר לסבול את השקר, כמה אפשר לשחק, להכנע למשחק החיים?!
תחילת המסע היתה בנפאל, מקום קסום מכל הבחינות ועם היצע של שיטות רוחניות. יהודית הגיעה לבסוף למדיטציה הטיבטית, שם דיברו על כך שהכל בהשגחה, הכל מכוון, והכל אחד. היא למדה כל מיני תרגילים, כולל שליטה על הנשימה, ישיבה והתבוננות. הכל מצא חן בעיניה. לאחר תקופת מה פנתה למדריך הרוחני:
"אם הכל בהשגחה, מי המכוון ומי המשגיח? ומה הוא רוצה ממני?"
פניו קדרו :
"עד כאן! אני רוצה לעזור לך להיות אדם טוב יותר, אבל אל תשאלי מי ומה, כי אין לכך תשובה, ואין זה מתפקידנו להתעסק עם זה..."
מיד הבינה שזה לא זה. אמנם נפלא להיות אדם טוב יותר, אבל מה עם ההשגחה הפרטית? ולמה בכלל נולדה יהודיה?
לאחר מכן המשיכה לתחנה הבאה במסע, תאילנד. היא נכנסה לג'ונגלים הנידחים כדי להתבונן בנסתרות. שאפה להפנים את זריחת השמש ומסע הירח ויתר תופעות הטבע המופלאות. למדה רבות מהים שנראה כלפי חוץ כחול ותו לא, אבל כאשר צוללים לתוכו, מגלים עולם ומלואו. הבינה שיש הרבה דברים מכוסים בעולם, בגשמיות וברוחניות. בתאילנד קיבלה מהטבע כוחות עצומים להתחקות אחר סוד הבריאה.
פעם הגיעה לאי נידח. באמצע הלילה, בעודה שקועה בשינה, הרגישה לפתע עקיצה נוראה שזיעזעה את גופה. היא התעוררה וראתה לצידה עקרב מתפתל! חשה מטושטשת לגמרי ולא היה לה מושג אם העקרב ארסי או לא. היתה מבודדת לגמרי ורחוקה מתושביו המעטים של האי. נותר לה רק הכאב והשמים השחורים המנצנצים כוכבים. אישוניה התרחבו ואז אמרה לעצמה שאם תראה את אור הבוקר כנראה שתחיה ואם לאו, היא גמרה עם העולם הזה...
לפתע החיים והמוות היו כה סמוכים זה לזה, וכאילו התבקשה לבחור ביניהם. לאחר שעצמה את עיניה, אמרה בקול הולך וגובר:
"אם מישהו שומע אותי, אז אני רוצה לומר לו שאני רוצה לחיות, אבל רק בתנאי שאמצא את האמת של העולם, ואם לא - אני מעדיפה למות! תיקח אותי! אם אתה משאיר אותי פה, אתה חייב לתת לי את הכח והאפשרות למצוא את האמת של העולם!..."
לבסוף ראתה את אור הבוקר שמילאהּ בכוחות אדירים. באותו יום עלתה על סירה, עזבה את האי הבודד והמשיכה ביתר שאת במרתון של החיפושים.
כעת הגיעה ליפן. כספה אזל והיא חיפשה עבודה מזדמנת. בד בבד השתתפה בקורס למדיטציה, שלא היתה בו עבודה זרה של פסלים ומנטרות למיניהן. מיומה הראשון במזרח-הרחוק לא דיברו אליה הפסלים. ידעה שהם מוגבלים ולא שייכים אליה. השקיעה את עצמה בטכניקה של התבוננות בגוף עצמו, איך שהוא מתקיים בטבעו. המדיטציה כללה תענית דיבור של עשרה ימים וצום כמעט מוחלט. היא הרגה כמעט את הגוף, אבל הגיעה להתבוננויות עמוקות מאד מעל ומעבר לגוף. ולאחר מכן חזרה על הקורס כמה וכמה פעמים.
יפן שונה מיתר אחיותיה במזרח. היא מיסטית אמנם, אבל גשמית, קדומה אבל מודרנית. שם פגשה בבּוּטוֹ - תיאטרון רחוב יפני שפעל בשיטה שדיברה אליה ביותר, ולפיה יש לחיות את הדבר בעצמו: להיות עץ, להיות אבנים, להיות מים זורמים...
התגוררה בפארק ביוקוהמה. כאשר הלכה לדרכה מדי יום, עברה ליד בית-קברות נוצרי. יום אחד העיפה לעברו מבט אקראי וראתה לתדהמתה מגן-דוד על קבר אחד זנוח. מה עושה מגן-דוד נידח בין אין-ספור צלבים מסודרים ומטופחים? מבלי להבין, פשוט רצה וקפצה מעל לגדר ונכנסה לבית-הקברות.
היא ניגשה לאותו קבר, שניצב ליד צריפון בפינה לא מטופחת ומסובכת בצמחיה פראית ועבותה כג'ונגל. לא הבינה מה קרה לה. מעולם לא התרגשה כאשר ראתה מגן-דוד בארץ הקודש. קיבלה כוחות עצומים והזיזה ענפים ענקיים עד שהגיעה לקבר וניקתה אותו מהבוץ. המשיכה לנקות גם את הקברים הסמוכים, ולפתע גילתה מאות קברים יהודים עתיקים בני למעלה ממאה שנה, שחקוקים עליהם שמות רוסיים.
יהודית החלה לבכות כתינוקת. הרגישה לפתע שהיא בבית, שיש כאן משהו ששייך לה, שהיא שייכת אליו. מאז פיתחה לה הרגל משונה. בעיצומה של שיגרת החיים ביפן, היתה חומקת לאותו בית-קברות, מנקה איזה קבר ויושבת לצידו כבתוך ביתה.
פעם אחת התקשרו אליה ידידים יפנים:
"יהודית, בואי מהר, רואים את ישראל בטלביזיה!" הגיעה אליהם והספיקה לראות על המסך טקס בר-מצוה. שוב בכתה מבלי להבין מדוע, הרי ראתה המון ברי-מצווה בארץ ומעולם לא התרגשה מהם. גם ידידיה הזרים הביטו עליה בתמהון.
לאחר שחסכה די צורכה פנתה להודו. ידעה בלבה בודאות שמהודו תצא עם התשובה לתהייתה. לא ידעה איך ומה, אבל היתה בטוחה בכך לגמרי. בהודו יש דגש חזק ביותר על ביטוש החומר, על יציאה מהגוף. שם מגיעה לשיאה העבודה העצמית של ההתבוננות ופריצת גבולות החומר, כדי להתחבר עם מקור הרוחניות שנקרא "האנרגיה הקוסמית שבחלל". אמנם יש להם בדרך כל מיני אלילים שונים ומשונים עם כל מיני שמות, אבל התכלית היא להגיע לאנרגיה הקוסמית הזאת, והתנאי להתחבר אליה הוא ביטול הגוף. התכלית נשמעה אמיתית מאד לנשמתה המחפשת כל-כך.
הגיעה להודו מבלי לדעת דבר. בחורה בודדה המסתכלת לכל עבר כדי ללכת הלאה. היא נתקלה בשטף של הצעות לכל מיני קורסים של יוגה ומדיטציה מכל הסוגים והצורות. בתחילה בחרה באחד, וכאשר הרגישה במסחריות שלו, ברחה מיד. היא היתה מחויבת לאמת בלבד.
לאחר מכן נסעה לכיוון הרי ההימליה, לדרמסלה, המקום שבו חי הדלאי-למה של הטיבטים. ככל שהרחיקה, הרגישה שמחה הולכת וגוברת. ראתה השגחה עליונה על כל צעד ושעל, הרגישה שהיא מובלת ולכן היתה מאושרת כל-כך. הלכה לכל מקום כשמפוחית בפיה המחייך. לא קיבלה עדיין תשובה על שאלותיה ובכל זאת היתה שמחה תמיד. האנשים מסביבה היו בטוחים שכבר הגיעה להארה והבנה, לנירוונה, ונמשכו אליה כמו אל מגנט. כאשר החלה לחוש שהיא הופכת למעין גורואית קטנה, נבהלה וברחה מפניהם.
באותה עת החלה להתחבר לענין התפילה. כאשר הבינה שמישהו מקשיב לה, החלה לדבר אליו, לבכות ולצחוק, להתפלל. פעם ראשונה לאחר עשרים ושמונה שנות חיים, הרגישה שמישהו מאזין לה באמת.
היא הגיעה למקדשי ההודים. הם התפללו את תפילותיהם והיא דיברה וצעקה לבורא בעברית. לא הגדירה כלום ופנתה אליו בלשון "אתה". במוחש ראתה השגחה, וממש ידעה שהוא נמצא כאן ומקשיב לה. זו היתה עצמוּת שמעבר לכל שם או כינוי, ובכל זאת שָׁאֲלָה "מיהו?" באיזה מקום רצתה להגדירו, כדי לדעת מה הוא רוצה ממנה. ידעה שהוא קיים, אבל מה הוא רוצה ממנה?
לילה אחד חלמה חלום בשפה האנגלית, שבה התנהלו כל לימודי הרוח. חלמה שהיא יושבת על החול בישיבה מזרחית ולידה נמצאת דמות שהיא התגלמות כל הידע העולמי. אמרה לו:
"אם אתה הידע של העולם, אתה חייב לומר לי מיהו הבורא!"
הדמות כתבה בחול שלוש אותיות באנגלית:
ABU
יהודית התעוררה, כאשר שלוש האותיות חקוקות בזכרונה. לא הבינה מה פירוש המילה "אבּוּ", שנשמעה לה כמו "אבא" בערבית ותו לא. חשבה שצוחקים עליה משמים ומדובר בחלום שוא, ובמשך היום החלום הלך ונשכח ממנה.
לאחר מכן נגש אליה ידיד עם מפה של הודו. יהודית לא השתמשה במפות במשך כל מסעה עד כה. היתה נוסעת רק לפי סיפורים ששמעה, חלומות שחלמה, ובעיקר לפי האינטואיציה. לא ידעה בכלל איך מסתכלים במפה. החלק העליון והחלק התחתון היו עבורה היינו הך.
הידיד רצה להראות לה בתחתית המפה מקום מסוים שברצונו לנסוע אליו, כדי לקבל ממנה עצה. היא הביטה במפה במין בהיה ולפתע קלטו עיניה בחלק העליון של המפה את האותיות שחלמה עליהן לפני מספר שעות:
MOUNT-ABU (הר אבּו)!
היא הצביעה על השם ושאלה את הידיד:
"מה זה?"
"לא, לא, תסתכלי למטה!"
"כן, אבל מה זה שם למעלה?"
"לא יודע, אני רוצה להגיע לכיוון ההפוך."
"אתה תסע למטה ואני אסע למעלה!..."
היא החלה לברר בקרב ההודים על מהותו של אותו מקום. הסבירו לה שלפי המיתולוגיה ההודית העולם מתקיים חמשת אלפים שנה, ולאחר מכן הוא נהרס ונברא מחדש, ולאחר כל פעם שהעולם נהרס, מתכנסים האלים כדי להחליט על מקום בריאה חדש, ומקום כינוסם הוא מאונט-אבו.
התשובה הוכיחה לה שהיא נמצאת בכיוון הנכון. היא החליטה סופית שתגיע לשם. הודו היא ארץ ענקית והנסיעה למאונט-אבו היתה אמורה להמשך כשבוע ימים. בדרך הגיעה לצומת דרכים והתלבטה, אם להמשיך למאונט-אבו, או לטייל במקום אחר ואחר-כך להגיע ליעדה.
הבינה בתוכה, שהנסיעה למאונט-אבו היא בעצם הליכה לקראת המוות. ידעה שעליה לומר שלום לכל העולם הגשמי, כי משם לא חוזרים. כדי לזכות לחיי הנצח הנשמתיים, עליה להמית את הגוף. הרי כל התפיסה המזרחית היא שמוכרחים לנטוש את הגוף כדי להתחבר לאמת הקוסמית. היתה מוכנה אמנם להפרד מהעולם, אבל משהו בתוכה ביקש לחוות עוד קצת מהעולם הזה. כעת התעורר בקירבה רצון ישן להגיע לגוֹאָה, למקום החופש הבלתי מוגבל. אמרה במחשבתה לריבון העולם:
"אתה תחכה לי קצת, ואז אבוא אליך..."
רכשה כרטיס נסיעה לגואה, מתוך כוונה להגיע בתוך שבועיים למאונט-אבו. היא ישבה באולם המיועד לנשים והמתינה לרכבת. האולם היה הומה כמו שוק, מלא בילדים ואפילו בחיות למיניהן. יהודית ישבה יחפה במכנסי הג'ינס, כשהיא משוחחת עם העולמות העליונים.
אז הבחינה בקצה האולם בקבוצה של כארבעים נשים הנכנסות לאולם ההמתנה. הן היו לבושות בבגדי לבן ופניהן פני מלאך, שקטות ושלוות בתוך כל ההמולה. הן פסעו ברוֹך והתיישבו להן בקצה האולם. אחת הוציאה בננה וקילפה באיטיות, שניה סידרה את הסארי שלה. הן ריתקו אותה מאד, והיא הביטה לעברן מהצד השני של האולם בסקרנות רבה.
לפתע המאמא, האם האחראית על הקבוצה, פסעה לכיוונה ולאחר יותר ממאה מטרים, נעצרה ממש ליד יהודית והתיישבה לצידה:
"שלום."
"מי אתן? מה אתן?..."
המאמא הביטה ביהודית במבט שמיימי אוהב:
"הגענו עכשיו ממאונט-אבו, ואת חייבת להגיע לשם..."
יהודית חשבה שהיא עומדת להתעלף. ההשגחה היתה ברורה ומוחשית עד אימה. בניגוד לכל כללי הנימוס, תפסה בכתפי המאמא:
"מי שלח אותך אלי?"
"כולנו שליחים של א-להים..."
יהודית הרגישה כעת שריבונו של עולם 'יושב עליה' חזק, ואפילו לא מוכן להמתין במשך השבועיים שתכננה לשהות בגואה. יהודית הביטה כלפי מעלה ואמרה בקול רם לפני המאמא ויתר הנוסעות:
"אתה לא יכול לחכות שבועיים? הרי הבטחתי שאבוא... תבין... יש לי קצת פחד... עוד פירורים של העולם הזה... וכאשר יגמרו אני אבוא... הרי הבטחתי לך!"
המאמא תיארה ליהודית מה נמצא במאונט-אבו האגדי, ושוב חזרה על כך שהיא שליחת האל ושעל יהודית לבוא לשם. כעת התברר ליהודית, מעבר לכל ספק שהיא חייבת להגיע לתחנה הסופית של חייה בעוד שבועיים.
כאשר הגיעה לגואה כבר לא עניין אותה דבר, לא הים, לא החוף, לא הג'ונגל ולא האנשים למיניהם. ישבה בוהה בהרים הגבוהים, ולאחר שלושה ימים בלבד עזבה את גואה ונסעה, במשך שבוע, לכיוון מאונט-אבו, לסוף העולם.
באותו שבוע חנתה במקומות שונים כדי להשתתף בקורסים של מדיטציה, לא כדי לחפש אמת, אלא כדי להתנקות ולהטהר לפני הפרידה מהגוף וההתחברות אל האמת הקוסמית. במהלך ההתנקות הרגישה שמחה עצומה. לאחר כעשרה ימים חשה שהיא מוכנה להפגש עם האמת המוחלטת.
הגיעה לכפר השוכן למרגלות מאונט-אבו. אחד הנזירים התבונן וראה שהיא 'נקיה' ומלאת להט קודש וראויה להפגש עם האל. הציע לה להצטרף לפגישה על ההר. כבר אז הרגישה, כמו בחוויות קודמות, שאין כאן דיוק ואמינות גמורה, אבל ההשגחה העצומה הכריחה אותה להמשיך הלאה. אמרה לעצמה, שבתוך כל הערבוביה תוכל להבחין בָּאמת הצרופה שאין עוד בלעדיה.
לפני שעלתה להר, הרגישה שעליה לנקות את עצמה בכמה תחומים נוספים. גילחה את ראשה ורכשה בגדים לבנים הראויים לאמת שהיא עומדת לגלות עוד מעט. טיפסה על ההר עד שהגיעה למקדש. בדרכה נתקלה בפסלים למיניהם, שכרגיל לא עניינו אותה ביותר.
בפסגת ההר בא לקראתה נזיר:
"שלום! כל-כך טוב לראותך שוב!"
"אבל לא ראיתי אותך לפני כן..."
הנזיר החל להסביר ליהודית את התיאוריה של הכת הגורסת שהעולם נחרב מדי חמשת אלפים שנה, ושכעת אנו מצויים על סף חמשת אלפי השנים, ולכן אין ללדת כיום, אלא רק להתכונן לקראת קץ העולם. הכת מונה כמה מיליוני מאמינים שאינם פרים ורבים, אלא רק מתכוננים לחורבן. משהו נשמע לה מוזר בכך. מעולם לא האמינה בהתנגדות לטבע. מי אנחנו שנחליט לעצור את הילודה?! ובכל זאת המשיכה ללכת בעקבות הנזיר. כפי שהיה לה ברור כאשר הגיעה להודו שתמצא את התשובה, כך ידעה בוודאות שהדבר האמיתי מחכה לה כאן ועכשיו.
באולם התצוגה היה מין עץ-חיים מסתעף המבטא את השתלשלות והתפצלות כל הדתות בעולם, מאין באו ולאן הגיעו ברבות השנים. היא זיהתה את הנצרות והאיסלאם. כאשר התבוננה היטב, בנסיון לאתר את מיקום היהדות, הבחינה שכתוב כך:
אברהם => ישמעאל => מוחמד => איסלאם
היא פנתה לנזיר בהתרגשות שלא הבינה:
"אבל לאברהם היה בן נוסף שנקרא יצחק והם ייסדו את היהדות!"
הנזיר הקדיר את פניו:
"לא! האל שלנו אמר שזה לא קיים... זה שקר גמור!"
ככל שהאדם בהודו רגוע ושליו יותר, כך הוא נחשב לקדוש יותר. משכן הנזירים היה מלא במאות נזירים ונזירות השרויים בדממה מוחלטת. על רקע הדממה נשמע לפתע קול זעקתה של יהודית. לא ידעה מנין בקע קולה, הרגישה שבוקע מקירבה דבר פנימי לחלוטין, לפני ולפנים, הנמצא במקום שבו הצעקה והדממה מתאחדים:
יש יהדות וזו האמת!!!
כאשר בקעו המילים מתוכה, לא ראתה דבר פרט למילותיה העפות באויר, ממש ראתה את קולה. כל הנזירים והנזירות נמוגו. היא הרגישה לפתע מין התעלות אמיתית מעל לכל חוויה שהכירה עד כה. אמרה לעצמה בפשטות: מה את עושה אצל הגויים האלה עם העבודה הזרה שלהם?!
כאשר ירדה מההר, עדיין לא זיהתה את זעקתה עם חזרה בתשובה, ובטח שלא עם דוֹסיוּת שחורה, אבל ידעה שכעת עליה לחזור לארץ ולהתוודע ליהדותה. הבינה שאינה יודעת כלום, פרט ללימוד תנ"ך מועט עם פירוש קאסוטו וכמה מצוות מזדמנות, כמו הדלקת נרות חנוכה באותה דירה תל-אביבית. התקוממה בתוכה: הגעתי עד לכאן כדי ללמוד תורות של גויים ואת התורה שלי איני מכירה?! איזו בחירה יש לי?!...
בדרכה לארץ עצרה בתאילנד כדי לחזור בהדרגה לגוף. היא ידעה שאם לא תחזור לגוף, יהיו עלולים לאשפז אותה בגלל ריבוי רוחניותה. רכשה כרטיס לעוד שבועיים, ובינתיים התבוננה רבות בשטף החיים הטבעיים, שוחחה עם אנשים והירבתה לשחות כדי להפעיל את גופה.
פעם בכתה בפני ריבונו של עולם:
"בטח אני לא האדם הראשון בעולם שראה השגחה גדולה כל-כך וקיבל כאלה אורות ממך, בטח שלחת לפני כן איזה מסר, איזה מכתב, איזה משהו למישהו בעולם הזה, אז תתן לי לפחות לפגוש אותו..."
בעודה מדברת התקרב לעברה בחור ששמע את תפילתה, ללא ידיעתה, מלאך בשר ודם:
"את יודעת מה את צריכה? את צריכה את 'מסילת ישרים'! שמעת על הספר הזה? זה מהתורה שלנו..."
כאשר קראה את הספר הבינה שלא מדובר באדם יחיד שהתעלה וקיבל אי-פעם איזה מסר או מכתב, אלא בעם שלם שקיבל תורה, ובהשגחה פרטית זה העם שלה! הספר הציג לה השקפה ברורה שסידרה לה את הראש.
הגיעה לארץ בדיוק בערב פסח. הרגישה שיצאה ממצרים, ושכל ההגדה נכתבה במיוחד עבורה, כדי לספר איך יצאה מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול.
לקוח מספר 'אור חוזר1' של הרב עודד מזרחי שליט"א
-מנהל הדף-
