הרסת לי את החיים !!!!! מקרה אמיתי של פעילת מפלגת מרצ
************************************************
בנעוריה הייתה גילה פעילה בנוער מר"צ. שולמית אלוני הייתה עבורה שליחת האל עלי-אדמות. הייתה אנטי דתית מובהקת בדיוק כמוה. כאשר נערכו הפגנות נגד חרדים, גילה התייצבה בראש ולא היססה לבטא את דעותיה הנחרצות כנגדם: "החרדים משתלטים לנו על המדינה!", "החרדים הם סרטן בחברה הישראלית!", "הם מוצצים לנו את הדם!", ועוד ועוד כיד הדמיון.
בגיל חצי שנה התגרשו הוריה והיא גדלה בתל-אביב עם אמהּ ועם הורי אמהּ - ניצולי שואה ממוצא פולני. היחס לאמונה היה מנוכר. הסבא אמנם קידש לעתים על היין בשבת ואיכשהו התייחס לחגים, אבל כאשר נפטר, הסתלק גם המעט שהיה לפני כן. הבית התנהל על טהרת החילוניות. לא שמרו כשרות, אכלו חמץ בפסח, לא כיבדו את החגים, ואפילו לא התייחסו ליום-כיפורים. כך למשל, לאחר שירותה הצבאי, עבדה גילה ביום-כיפורים כרכזת בתחנת מוניות בניו-יורק. המנהל הגוי שאל אותה בפליאה:
"איך יהודי יכול לעבוד ביום הכי מקודש ליהודים?" גילה ענתה בנחרצות: "מה זאת אומרת? אני נראית לך איזו אשה קדמונית שלא יוצאת מהמערות?..."
היהדות הצטיירה בעיניה כדבר פרימיטיבי ותלוש מהמציאות המודרנית שרק מעולל צרות למדינה. כל חרדי שעבר ברחוב הרגיז אותה הרבה יותר מאשר הפועלים הערבים שעבדו אצלה ופרסו על הארץ מחצלת כדי להתפלל את תפילתם. מכל המפלגות תיעבה במיוחד את ש"ס, שבנוסף לחרדיוּתה הוסיפה חטא על פשע בעצם היותה ספרדית. אריה דרעי היה עבורה הרוזן מדרקולה, מוצץ הדם המקצועי.
כאשר השתחררה מהצבא, החלה לעבוד במלצרות ואחר-כך כבר ניהלה בארים מצליחים. היא נישאה לחיימון, אחד המלצרים שעבדו אצלה. הוא היה טיפוס רוחני שקרא את כל הז'אנר של הספרים המיסטיים והיה בטוח שביום מן הימים יהיה נזיר ביבשת האבודה אטלנטיס. לעומתו היתה גילה התגלמות התכליתיות. התחום היחיד שבו חיפשה את עצמה היה הכסף. הדת שלה היתה ממון, ואלהיה - הדולר. היתה מוכנה לעבוד בעבודות שונות ומשונות בעבור בצע כסף.
לאחר תקופת מה החליטו לנסוע למזרח הרחוק. חיימון רצה לחפש את עצמו והיא רצתה לחפש ממון. נסעו לתאילנד כשותפים עסקיים לאיזו מסעדה. היא נוכחה מיד שאין כאן פרנסה רצינית. מאידך הסעירו אותה סיפורי אגדות על הכסף המתגלגל ברחובות יפן הסמוכה.
בטוקיו ישנה רשת גדולה של בעלי בסטות ישראלים שנקראים "בסטיונרים". כבר בתאילנד התחברו לבסטיונר ישראלי שחי שנים רבות ביפן. הוא דיבר יפנית, היתה לו אזרחות יפנית ואף היה נשוי לאשה יפנית. הישראלים הללו שכחו מאין באו ולאן מועדות פניהם. הכל אצלם נמדד בכסף ואין עוד מלבדו.
כך התנהלו החיים ביפן, שהתגלתה כשיא החומרנות עלי אדמות. אי-אפשר לתאר זאת למי שלא חווה בעצמו את הדבר. כל התרבות שם מסתכמת בלקום בבוקר, ללכת לעבודה ובסיומה לבזבז את הכסף על הוללות. זאת מהות חייהם: הכל חומר, חומר ושוב חומר. כאילו הראו לה משמים: רצית חומר? הרי לך שיאו של החומר!
היפני לעולם לא ישכיר את ביתו למישהו זר. בעל הבסטה דאג למגוריהם. הוא שכר כוך נידח שנקרא "דירה" באלף דולר והשכירוֹ לארבעה זוגות בארבעת אלפים דולר. רק מהשכירות הרויח הבסטיונר הון עתק. הפועלים הוכרחו לישון על מזרונים וחיו בתנאים מחפירים. את הקריירה שלהם בארץ השמש העולה החלו כבעלי חוב מושפלים.
בבסטה מכרו שעונים מפירמות מזויפות שנקנו בתאילנד במחיר אפסי כשעונים יוקרתיים וכן מוצרים נוספים. כך למשל מכרו שעון שעלה בבאנקוק שני דולר כשעון מקורי במאה וחמישים דולר. העבודה היתה כרוכה ברמאות מתמדת. היפני לעולם לא יעצור לידך ועליך לרוץ אחריו בעת הילוכו ברחוב ולשכנעו שהשעון המוצע לו הוא מתוצרת "רולקס", או שהתכשיט נעשה בעבודת יד, והכל שקר וכזב.
גילה ובעלה הגיעו בתקופה שבה היפנים כבר החלו לעמוד על טיבם של רוכלי הבסטות ולא נטו להאמין להם, ופרט לכך הרחוב התמלא בבסטות. בכל שני מטר צצה בסטה חדשה. קיצורו של דבר: הם לא הצליחו להרוויח כסף. הבסטיונר הציע להם כהשלמת הכנסה למכור סמים מתחת לדוכן. לגילה לא היתה בעיה מצפונית, אבל בעלה הסתייג מטעמיו המוסריים וכן חשש שיתפסו אותם.
הם ניסו לעבוד עבור בסטיונר אחר ומשנוכחו כי העבודה בשום בסטה אינה כדאית, החליטו לעוזבה. כעת לא היה להם היכן להתגורר והיה חשש שיזרקו לרחוב, אבל איכשהו הכירו אשה יפנית שהסכימה להשכיר להם מקום אצלה.
דרך החברה היפנית גילתה גילה שהחומר אינו הכל בחיים. היא נוכחה לדעת שהוא עלול להוביל לסבל נפשי ולאומללות. הבדידות של האנשים שם נוראה. אצל היפנים אסור לגלות רגשות, אבל התנהגות זו מובילה להתמכרויות למיניהן ולהתפרצויות נפשיות חמורות.
הכל נמדד אצלם לפי החומר ולפי המעמד הכלכלי. כך למשל יש לקוד קידה לפני הבוס ואסור להפנות לו את הגב. האדם נכנע לקודי ההתנהגות הללו, אבל צובר תיסכולים שסופם להתפרץ. מעל לפני השטח הם עדינים וטובים, אבל מתחתיו - מלאי רוע ואכזריות ושטופי יצרים.
אמנם יש ליפנים שתי דתות עיקריות - השִׁינְטוּ והבודהיזם - אבל הם למעשה עם אתאיסטי לחלוטין. הם יכולים להדליק קטורת, או לשים ליד בובה עוגות אורז כדי להשקיט את הרוחות הרעות ושאר מיני אמונות תפלות, אבל אין להם אמונה אמיתית בכח עליון. הכח העליון שלהם הוא היֵן היפני. לפני נישואיה התגוררה בניו-יורק המודרנית והחומרנית, אבל לעומת טוקיו הוירטואלית לחלוטין, ניו-יורק היא עיר רוחנית... יש בטוקיו מסכי טלביזיה בכל מקום - ברחוב, ברכבת, במעלית, ואפילו בשירותים של המסעדה. המח נשטף שם ללא הרף, בכל מקום ובכל זמן.
היפנים רואים את עצמם כגזע עליון ובזים לאדם הלבן שאליו הם מתייחסים כברברי. הם אינם יודעים דבר על היהדות ובכל זאת הם אנטישמיים. בסקר שנערך בבתי-הספר שלהם, תארו הילדים את היהודים כמסריחים וגנבים ושאר הסטיגמות הידועות לשימצה. כך חושבים רוב היפנים, פרט לבני כת המקוֹיה המיוחדת, שמכירים באופן פלאי בעם היהודי כעם הנבחר. גילה קיבלה ביפן סטירת-לחי לכל השקפתה על החיים והבינה על בשרה שהכסף אינו הכל, וכי אסור לאדם לעשות הכל בעבורו.
שניהם חזרו לארץ וכביכול לא קרה דבר. גילה חזרה לנהל באר בתל-אביב וחיימון המשיך בפעילות מוזיקלית של יצירה ושירה. עדיין לא הצליחה לדמיין לעצמה מקום אחר להתגורר בו פרט לכרך התל-אביבי. הם התגוררו ברחוב אחד-העם פינת שיינקין ליד ישיבה קטנה של חסידות בעלז ששכנה מעבר לכביש. גילה נהגה להביט מחלונה בהשתאות בנערים החרדים שמצליחים לשמור על צביונם במקום כזה. בערב פסח, כאשר שרפו הנערים את החמץ והבאישו את כביסתה, היא התקוטטה עמם כדרכה.
לאחר מכן הקימו חבורה מיוחדת במינה שעסקה במעגלי תיפוף. ידיד שלהם בשם ליאור, שהיה מחובר מאז ומעולם לעולמות העליונים, פיתח ליווי מוזיקלי של תופים אפריקנים העשויים מעורות עזים ושופרות תימניים ארוכים לאירועים כמו חתונות וכן למפגשים להשכנת שלום.
זו היתה קפיצת דרך נועזת מעסקי הבארים והמסעדות. בעת שגילה עבדה במסעדה, נסע בעלה עם ליאור לאיזורי מחלוקת כמו חברון וירושלים כדי להשכין שלום באמצעות מעגלי התופים. הם נהגו לפרוס ברחוב מחצלות ועליהן פיזרו תופים במעגל וכך התקרבו אליהם אנשים שעברו במקום, תופפו בתופים ושרו יחד. נוצרו הרכבים שלא שייכים לעולם הזה - יהודים וערבים, חילונים וחרדים. כולם ישבו במעגל ותופפו, ובאופן טבעי נטו לשיר שירים מהמקורות.
האידיאל שלהם - להביא שלום לעולם באמצעות התופים - נשמע לגילה נאיבי ומצחיק. כחסידת מר"ץ דגלה אמנם בהבאת שלום לעולם, אבל היתה מאד צינית בקשר ליישום האידיאל.
הם החליטו להפוך את מעגלי התופים לעסק כלכלי ואז עלה בדעתם להתגורר יחד בקומונה בבית גדול בכפר חרוצים שליד רעננה. החבורה כללה, פרט לגילה ובעלה, גם את ליאור ואת בני, שבשלב מאוחר יותר הביאו את בנות זוגם. לאחר שעברו, גילה החלה לטפל בצד הארגוני והכספי של העסק, יצרה קשר עם לקוחות ודאגה לגביית הכסף. חייהם התנהלו בצל הפעילות המשותפת של מעגלי התופים. היו עליות ומורדות ואז נכנס לחייהם גורם חדש.
חבר ילדות של גילה וליאור חזר בתשובה והפך לחבדניק שלמד בישיבת רמת-אביב. ליאור נפגש עמו כמה פעמים והחליט לנסות לשמור שבת. לא היה מדובר בשמירת שבת כהלכתה, אלא כיד הדמיון הטובה עליו. הוא החליט לשמור על שתיקה במשך השבת, הקים אוהל אינדיאני הנקרא "טיפּי" מאחורי הבית ובו התבודד וקרא תהלים.
פרט לכך, קיבלו בעלה וליאור בדרכם להופעות, קלטות שמע של הרב אמנון יצחק והביאו אותן אל הקומונה. הקלטות הללו עוררו את כל הרע שבקרבה. היא בחלה בכל מה שמייצג הרב אמנון יצחק: חרדי, ספרדי, ובנוסף לכל גם מחזיר בתשובה. מה יכול להיות יותר גרוע?! אמנם היא חצי מרוקאית מצד אביה ובעלה תימני למהדרין, אבל היא חונכה בבית אמה לסלוד מתרבות המזרח. דור המייסדים אמנם אינו מודה בכך, אבל היא, הצברית, היתה כנה עם הגזענות שבקרבה.
בשעה טובה ילדה גילה את בתה הודיה, ליאור התחתן עם ליאת, וגם בני הכיר את אשתו לעתיד. וכולם התגוררו בקומונה.
ואז, יום אחד הודיע חיימון לגילה שהוא מתחיל לשמור שבת. כאמור, תמיד חיפש את עצמו בנרות. הגיע למקום בשם "אקרופוליס", שהיה מרכז לתורות העידן החדש, למד כל מיני תורות פילוסופיות, מזרחיות ואחרות, עסק במדיטציות, צם והתענה ומה לא. כאשר היה מדובר בבודהיזם ובשאר תורות המזרח, לא הפריע הדבר לגילה. מצידה שיקרא לבודהה מהבוקר עד הערב, אבל לשמור שבת?! כאן שלפה לעומתו את ציפורניה. מה היא צריכה דוס בבית?! עד כאן!! בגלל שהיתה ליברלית ונאורה בעיני עצמה, הסכימה לתת לו חופש דת, אבל בתנאי שהדבר לא יפריע לביתם להתנהל בחופשיות ושלא יעיז לדרוש ממנה שום דבר.
בשלב הזה כבר התפרקה הקומונה. ליאור וליאת עברו למושב סמוך, בני ואסנת עברו גם הם למושב אחר. גילה, חיימון ובתם נותרו לבדם בבית הענקי. החבורה המשיכה לשמור על קשר הדוק בגלל מעגלי התיפוף.
חיימון, שלא אהב מלחמות בטבעו, ניסה בכל מאודו לא להפריע לגילה בשמירת השבת שלו, אבל הדבר היה בלתי אפשרי. הוא חזר בליל שבת מבית-הכנסת וקידש, מיד לאחר מכן הדליקה גילה סיגריה. הוא שר שירי שבת וברך ברכת המזון, בעוד היא משמיעה מוזיקה. זה כנגד זה.
לאחר מכן הגיע שלב הכיפות. חיימון וליאור החלו להסתובב עם כיפות בשלל גוונים. גילה ניסתה איכשהו לסבול גם את השגעון הזה, אבל השיא היה כאשר בעלה החל ללמוד בישיבת "נתיבות עולם" בבני-ברק. אמנם הלך לשם בתחילה כשהוא לבוש בבגדיו הזרוקים ובשלל כיפותיו, אבל הדת החלה לחלחל לימי החול וזה היה כבר יותר מדי עבורה. גילה נכנסה לבהלה וניהלה שיחות שוטפות עם ליאת, אשתו של ליאור ועם בני משפחתו שהתנגדו מאד למהלך שלהם. גם אמה ואמה של ליאת נכנסו לעסק:
"מה קורה להם לעזאזל?"
"מה עושים אתם?"
"איך מפסיקים את השגעון הזה?"
הימים חלפו בשיחות קדחתניות להצלת המצב. יום ששי אחד נסעו גילה ובעלה למושב של ליאור וליאת כדי להשתתף בשבת במסיבת בר-בי-קיו אצל חברים לזכר בתם שנהרגה בתאונה. בשבת בבוקר הלכו ברגל לאירוע שהתקיים בגינת החברים. כאשר החלו לצלות על המנגל, חיימון וליאור התרחקו מהמקום. גילה וליאת נגשו אליהם בכעס:
"איך אתם עוזבים אירוע חברתי באמצע? אתם מעליבים את החברים שלנו!" לתדהמת הנשים התחננו בעליהן ואף בכו בדמעות:
"אין לכן מושג מה חילול השבת עושה לנו!..."
המצב הלך והחריף. חיימון, שמודעותו לענייני המצוות גברה, אמר לה מדי פעם בעדינות משפטים כמו: "אם תאכלי טריפות זה יזיק לך". כאשר הניקה בציבור, העיר לה שאין הדבר צנוע, והיא ענתה לו תשובות בנוסח "תחזור למערה!" והמצב הלך והתדרדר. השיחות עם יועציה הלכו ותכפו, והכל התקדם לקראת משבר בלתי נמנע.
לילה אחד היו צריכים להסיע חבר שלהם לשדה-התעופה ולכן נשארו ערים כל הלילה. לא היה מה לעשות והשעמום גבר. גילה לא נהגה לצפות בטלביזיה או בוידאו, אבל כדי להפיג את השעמום ולהתלוצץ מעט, נטלה קלטת וידאו של אמנון יצחק והניחה בטלביזיה של בני. במהלך הצפיה נסע בעלה עם החבר לשדה-התעופה והיא נותרה לבדה.
היא סיימה לצפות בקלטת לאחר השעה חמש בבוקר ואז הרגישה שכל עולמה התמוטט, שנגמרו לה החיים. מחד היתה אדם אמיתי ולכן השתייכה למר"ץ, ומאידך גילתה כעת אמת ברורה, שהיתה מאוד לא נוחה עבורה. הלב היהודי שלה התפרץ, והיא בכתה כפי שלא בכתה מעודה, היתה ממש שטופת דמעות.
אז הבינה בבירור מדוע חשבה על הדתיים כל מה שחשבה. הבינה גם מנין נובעת תחושת הגזענות שלה. כל האסימונים נפלו בתוכה בזה אחר זה. הבינה לראשונה את מעמד הר סיני, שהיה עד כה עבורה רק אגדה רחוקה ובלתי מציאותית. דווקא ההסבר הפשוט והישיר של הרב אמנון יצחק, שלא מסתבך בדבריו, קנה אותה לגמרי. הרגישה שאין לה כעת להיכן לברוח. אמנם היא לא חיפשה שום אמת או ענייני רוח למיניהם והסתפקה תמיד בחיי כיף עם הבעל והחברים ותו לא, אבל האמת באה וטפחה על חייה.
לאחר שצפתה בקלטת, הבינה מדוע לא היה אצלה שום חיבור בין מדינת ישראל לבין היהדות. למקימי המדינה היה אינטרס להפריד בין דת למדינה. זה היה החינוך שקיבלה ולאורו הלכה עד היום. כאשר שמעה את האמירות הכמעט אנטישמיות שאמר הרצל ואפילו בן גוריון, נחרדה. הבינה שיש עניינים שפשוט מסתירים מהאזרחים הפשוטים. יש איזו תחושה שמביאים לך הכל ואומרים לך "רק תבחר!", אבל זה בלוף גמור. אין שום בחירה אמיתית. בבית-הספר למדה על המהפכה הצרפתית ועל לואי החמשה-עשר, אבל לא על רמב"ם או רש"י. כל מסלול החינוך הוביל לכיוון אחד בלבד.
מעט לאחר השעה חמש, בעודה בוכה ואובדת עצות, כתבה לרב אמנון יצחק בקצרה מה שעובר עליה כעת ושלחה בפקס למשרדו. הכותרת היתה:
הרסת לי את החיים!
כך ישבה מול חלונה, החשוך עדיין. לפתע הגיחו מבעד לחשכה שתי ציפורים קטנות וערכו מטס שמיימי מרהיב לנגד עיניה, עד שעלה השחר.
למחרת התקשר אליה הרב אמנון יצחק. בקלטת הוא נראה ונשמע מאד משעשע, ואילו בשיחה הוא נשמע רציני ותכליתי מאד. הרב שאל לשמה ולקורות חייה באופן כללי והודה כי מאד התרגש לקרוא את מכתבה. כבר למחרת בבוקר שלח אליה צוות הקלטה כדי לתעד את סיפורה. לא בכל יום הוא פוגש אשכנזיה (לא למהדרין אמנם) ומר"צניקית נלהבת שהופכת את עורה בן לילה...
גילה היתה מלאת כעס על הכזבים שבהם הלעיטו את מוחה במשך השנים, ועל הבלוף שמכרו לה תמיד, כי מדינת ישראל היא ערך עליון בפני עצמו. רצתה ממש להבעיר את המדינה. הרי משקרים פה לאנשים במצח נחושה! כעסה על כל השנים שפיספסה, והשתדלה להזדרז בקיום המצוות כדי להשלים את חסרונה.
אמהּ קיבלה זאת קשה ביותר. עד אתמול קוננה גילה באזניה על שגעונותיו של בעלה, וכעת היא מצטרפת אליו ועוד ניצבת בחוצפה בראש מחנה האויב... כאשר אמהּ שמעה את השם "אמנון יצחק" החלה לזעוק:
"אתם השתגעתם! הוא שיגע אותך. ירדתם מהפסים לגמרי... לא רוצה לשמוע מכם שום דבר... אוי ואבוי, מה יהיה עם הנכדה שלי?..."
גילה החליטה להתקשר לכל חבריה ומכריה. מדובר בתל-אביבים קשים של מועדונים ובילויים, של אלכוהול וסמים, הטיפוסים הכאילו אמנותיים. הזמינה גם טיפוסים של כסף ונהנתנות חומרית. הכריחה את כולם לבוא לביתה לצפות בסרט. לא הסכימה להשאיל את הקלטת לאף אחד מפני שרצתה לוודא שאכן צופים בה.
ואחרי הכל אומרת גילה שיש במר"ץ המון תמימות. הם מאמינים במה שהם עושים. הבעיה היא רק שאינם מבינים מה קורה פה באמת. כאשר שולמית אלוני תחזור בתשובה היא תהיה הדוסית הגדולה ביותר...
לקוח מספר 'אור חוזר' של הרב עודד מזרחי שליט"א
לצפייה בוידיאו של הסיפור
