עוד סיפור יוצא דופן מספר 'אור חוזר' : הוכחה חותכת
*********************************************
בני משפחת מימון הדליקו נר שני של חנוכה בביתם החדש בשכונת רמות-אשכול שבירושלים, אליו עברו באופן מפתיע מקרית-ביאליק בגלל פרנסת האב. היה זה החג היחידי שקיימו, פרט לסדר ליל-הפסח.
אבינועם התבונן להרף עין בשני הנרות הדקיקים, לפני שיצא אל ההרקדה הציבורית שעמדה להתקיים במתנ"ס הסמוך. שבוע לפני כן נפרד מחברתו וביקש כעת להנפש ואולי אף לפתוח דף חדש בחייו. בעוד כשלוש שעות, בשעה אחת-עשרה בלילה, היה אמור להגיע למשמרתו כמאבטח בבית המלון "רמת-תמיר".
במשך שלושת-רבעי שעה, רקד בבגדי הטרנינג שלבש עד להפסקה. בהפסקה אכל סופגניה עם יתר הרוקדים, ואז חש לפתע שההרקדה לא מדברת אליו. קול פנימי אמר לו בבירור:
אין לך מה לעשות כאן. זה לא בשבילך!
בסביבות השעה תשע נשאו אותו רגליו לעבר הואדי הסמוך, שנמצא בין שכונת רמות-אשכול לבין שכונת שועפט הערבית. עוד בימי בגרותו בקרית-ביאליק היתה לו נטיה להתבודד בטבע, להיות עם עצמו. נהג לדבר אל בורא העולם באופן טבעי לגמרי. כאשר רצה להצליח במבחן, או במשחק כדורגל פנה בפשטות גמורה אל הקדוש-ברוך-הוא. נהג להתבודד בשדות. כאשר חש בדידות מסיבה כלשהי, או כאשר היה סתם עצוב, אהב לחבק את העצים ולדבר אל הפרחים.
למרות שהתגורר בילדותו במקום חילוני לגמרי, היו לו הרהורי תשובה. דרך חבר של חבר התגלגל בגיל שבע-עשרה לישיבת "אור שמח" בירושלים ושהה שם במשך שבוע. לאחר מכן קיבל על עצמו לבדוק את ענין היהדות, אך הדחיק את הדבר. מדי פעם התעורר לכך בשירותו הצבאי בחיל המודיעין, אבל לא הגיעה עדיין שעת רצון. וכל זמן שלא קיבל על עצמו להיות דתי, נשאר חילוני לגמרי.
המעבר המשפחתי לרמות-אשכול, הביאוֹ כעת למרחק של עשר דקות הליכה מישיבת "אור שמח", הנמצאת בשכונת מעלות-דפנה הסמוכה. אבינועם מצא בתחילה עבודה כמאבטח בבית-החולים הר הצופים ותיכנן לצבור כסף לנסיעה לחו"ל. נותר לו זמן פנוי רב והוא החליט לבוא לשיעורים ב"אור שמח". כל ההתעוררות שהיתה לו לפני הצבא חזרה אליו שוב. למד גמרא, פרשת שבוע ורמח"ל, התחזק בתודעת יהדותו, אבל היה רחוק לגמרי מהחלטה על חזרה בתשובה. כאדם רציונלי היה חייב להבין את האמת על בוריה. הוא לא הבין מהי התורה, האם נכתבה בידי אדם או בידי ה'? מהו מקומו של ה' אצל האדם? היתה דרושה לו הוכחה חותכת לגמרי כדי לקבל החלטה כה גורלית.
אבינועם ירד לתחתית הואדי. לעתים נהג להתבודד שם ביום, ולעתים רחוקות מאד בלילה, אך לעולם לא בלילה כה אפל וקר של חודש דצמבר. אפילו לא הבין איך הוא משוטט בואדי הסמוך לשכונה ערבית.
לאחר כחמש דקות הליכה הגיע לתחתית הואדי והחל לצעוד לאורכו לכיוון שכונת הגבעה הצרפתית. לאחר הליכה של כחמישים מטרים, הרגיש מין ריח לא מוגדר שהרתיעוֹ. משהו בתחתית הואדי לא נראה לו. קול פנימי הורה לו לעלות במעלה המדרון לכיוון שועפט. הכיר שם שביל שניתן להגיע עמו במהלך עשרים דקות לגבעה הצרפתית. משום מה לא פסע בנתיב הרגיל, אלא הלך לפי תחושה פנימית כלשהי על האבנים והקוצים.
הגיע לשביל העליון ולאחר כחצי דקת הליכה, היה נדמה לו שהוא שומע קול חרישי. החשיכה היתה מוחלטת כמעט. לא היה ניתן לראות למרחק של שלושה מטרים. פרט לכך הסתירו עננים כבדים את הפיסה הדקה של הלבנה.
אבינועם אימץ את אזניו ולאחר זמן מה שמע שוב קול חרישי מוזר ביותר. מעולם לא שמע קול כזה. כעת נעצר והתרכז כל כולו באותו הקול. הוא זיהה מן נאקה או אולי יללה. לא ידע במה מדובר. תחושתו היתה שמדובר בחיה פצועה. פעם מצא עטלף פצוע (ביום כמובן) והביאוֹ לוטרינר. כעת אימץ את עיניו לכיוון מקור הקול המשונה, אך לא ראה דבר.
שכלו אמר לו: לך מפה כמה שיותר מהר! תסתלק מיד! הרי אם מדובר בחיה פצועה, כמו תן, היא עלולה להיות נגועה בכלבת, ואם מדובר באדם - אתה נמצא מתחת לשכונה ערבית... אין לך מה לעשות בחיים?!... תברח!
אבל משהו בתוכו, שלא עמד על טיבו, אמר לו: לא! תנסה לבדוק טוב יותר! אם רגליך הובילו אותך לכאן, כנראה שיש לך ענין להציל את החיה הפצועה, או מה שזה לא יהיה. אולי יש כאן צבי פצוע?... מה אתה יודע?...
אבינועם התקרב אט-אט לעבר הדמות הגונחת וצימצם היטב את ארובות עיניו, כשכל חושיו דרוכים לכל מקרה שלא יקרה. במרחק של כשלושה מטרים ראה לתדהמתו דמות אנושית שרועה על גבה, כאשר ברכיה כפופות וידיה מונפות כלפי מעלה.
כעת חשב על אחת משתי אפשרויות: או שמדובר בערבי משוגע מהכפר הסמוך, או בערבי שפגעו בו ולכן הוא מוטל כאן חסר אונים. בכל מקרה היה ברור לו שמדובר בערבי. אבינועם למד בשירותו הצבאי בחיל מודיעין ערבית מדוברת. הוא התקרב עוד חצי מטר לעבר הערבי ושאל:
"שו איסמאק?" (מה שמך?)
"מין אינתי? " (מי אתה?)
"שו עאם ביתסאווי הונה?" (מה אתה עושה פה?)
ובתגובה שמע רק את הקול המוזר והלא אנושי גונח ונאנק ביתר שאת. התחזקה אצלו התחושה שמדובר בערבי משוגע והוא אמר לעצמו: לך מפה! הרי מדובר בערבי... ואולי בכלל עושים לך כאן איזה אמבוש!... תברח מהר!... לא ידע מדוע, אבל לבו ציווה מנגד: לא! אתה חייב להשאר כאן! יש לך תפקיד...
אבינועם התקרב בדריכות שלא הכיר מעודו לדמות השרועה באפילה, עד שהיה סמוך אליה מרחק של מטר... הערבי הרים את ראשו עם שערות הפרא וסימן בגרונו תנועת שחיטה. אבינועם חשב בתחילה שהערבי רוצה לשחטו וממילא רצה לברוח כל עוד נפשו בו, אבל קלט מיד שהערבי מתכוון לכך שהוא עצמו נשחט, מפני שאם היה רוצה לשחטו, כבר היה יכול לעשות זאת. ובכלל שכיבתו הנואשת והמטורפת העידה על כך שהוא זקוק לעזרה מיידית.
כעת היה ברור לאבינועם, שמדובר בחיסול חשבונות בין ערבים שהסתיים בדקירות סכין. הוא אמר לערבי:
"סטאנה הונה וואנא אג'יב לך מוסאעדה." (הישאר כאן ואני אביא לך עזרה.)
הוא החל לרוץ בכל כוחותיו. בתחילה חשב להגיע לביתו ומשם להזעיק עזרה, אבל היסס. אם אמו תשמע את הסיפור המשונה שלו, היא בטח תתעלף על המקום. לבסוף העדיף לרוץ לבית-החולים "הדסה הר הצופים", שבו עבד לפני זמן קצר כמאבטח. הוא רץ ורץ כמעט בלי לעצור, עד שהגיע בתוך רבע שעה לשער בית-החולים וממנו פנה מיד לחדר מיון. כאשר הגיע מתנשף לגמרי לפתח חדר המיון, צעק בכל כוחו:
"תשמעו, יש ערבי ששחטו אותו... חייבים להזעיק עכשיו עזרה!..."
חייל אחד הביט בו בלגלוג:
"מה כל-כך אכפת לך מהערבי?..."
אנשי הצוות הרפואי הביטו בו בחשד בגלל מראהו המבוהל ועוד יותר בגלל דבריו, ולבסוף הציעו לו להתקשר לאמבולנס ולהסביר לנהג איך להגיע לאותו מקום. אבינועם התקשר לאמבולנס, השיג את איש הצוות, שקבע עמו לחכות ליד שער בית-החולים, כדי להתלוות לאנשי הצוות ולהסביר להם איך להגיע לאותו מקום חשוך בואדי. הם סיכמו שבעוד שתי דקות יאספו אותו.
הוא לא ידע מתי הגיעו. ברגעים הקריטיים הללו איבד את תחושת הזמן. יתכן שעברה רק דקה אחת, אבל היה נדמה לו שעבר זמן רב ביותר. לאחר שיצאו יילל האמבולנס כדרכו עד שהגיעו לגבעה הצרפתית. אבינועם הינחה את הנהג, שישב עם איש צוות נוסף, להכנס לשביל מהכיוון ההפוך. הם התקרבו עוד ועוד באיטיות, כשהאמבולנס זורק אור על כל השביל החשוך וסביבותיו.
אז החלה להטרידו המחשבה שאולי הפצוע כבר ברח. כאשר התקרבו יותר ולא הגיעו ליעד, חשב שאולי בכלל דמיין את כל המקרה המטורף הזה. יותר ויותר חשש שלא ימצאו דבר ועוד יחייבו אותו בתשלום על הזנקת אמבולנס לשוא...
בעודו מתייסר בהרהוריו, האיר האמבולנס על הדמות השרועה על הדרך. אנשי הצוות ביקשו מאבינועם לחכות עד שיבדקו מה קורה. שניהם פסעו לעבר הדמות וכשהגיעו רכנו מעליה. לאחר מספר דקות, חזר אחד מהם ובישר לאבינועם בהתרגשות:
"זה לא גבר... זו אשה! זה לא ערבי... זו יהודיה!..."
אבינועם נדהם מהטעות שהצטיירה בדמיונו. הסיפור עוד לא נגמר ובעצם יש כאן סיפור אחר לגמרי! בינתיים חזר החובש השני, כשהוא מודיע שמצבה של האשה קשה ביותר והוא לא יודע מה לעשות. אבינועם נוכח ששניהם לא היו מיומנים למשימה שכזו. אחד מהם היה צעיר מדי והשני מבוגר מדי, ולשניהם לא היה מספיק נסיון לטפל במקרה כה קריטי. אחד מהחובשים ממש רעד כאשר ניסה לחובשה. הם הזעיקו עזרה נוספת בקשר. אחד מהם שוב שוחח עמה והבין שמדובר באשה שנסעה עם כמה ערבים ברכבם עד שהגיעו לואדי ושם ניסו לשחטה.
אבינועם לא היה מסוגל לשבת באפס מעשה והחליט לגשת אל הפצועה לאחר שביקש את רשות החובש. מצבה היה אנוש. כתמי דם ענקיים ניקוו ליד גופה. הוא ראה בתחתית בטנה חתך ענקי לכל אורכו ושלולית דם שכבר הקרישה מריבוי הזמן שעבר מאז נסיון הרצח. גרונה היה משוסף ושתת דם. כעת הבין מדוע יצא ממנה הקול הלא אנושי. דבר אחד לא הצליח להבין: איך היא עדיין חיה? היא הבחינה באבינועם וגירגרה בקושי רב:
"אתה... אתה הצלת אותי..."
היה ברור לאבינועם שאו-טו-טו היא מתה. הוא לא שרת בחיל קרבי ומעודו לא ראה מחזה מחריד כזה. החתכים הענקיים בבטנה ובגרונה ושלוליות הדם הקרושות הזוויעו אותו לגמרי. הוא אחז בידה ברגע האחרון של חייה כפי הנראה.
צפירות של אמבולנסים וניידת משטרתית קטעו את הרהוריו. אורות רבים מילאו את הואדי האפל והקר. חובשים מנוסים ניגשו לטפל בגוססת. שוטר אחד פנה לאבינועם כדי לחוקרו. אבינועם החליט בינו לבין עצמו שלא יספר על כך שהחליט להתבודד במקום כזה. סיפורו ישמע חשוד ומוזר ויהיה עלול לסבכו. בגדי הטרנינג שלבש ונעלי ההתעמלות שנעל, מתאימים בהחלט לרץ ג'וגינג טיפוסי. הוא סיפר שפשוט רץ בואדי ועבר במקרה לידה ואז המשיך לרוץ כדי להזעיק עזרה.
אבינועם ביקש מהחוקר שיודיע לאמו כי בנה מעיד עדות במשטרה על מקרה שראה, כדי שלא תדאג לו. החוקר הבטיח ולא קיים. החקירה נמשכה ובינתיים נשמתה של האם כמעט פרחה מרוב דאגה, לאחר שהתקשרה למלון שבו אמור היה לעבוד ושמעה שלא הגיע למשמרת. כאשר הגיע לביתו בשעה אחת-עשרה וחצי, לקתה אמו, בגלל חרדתה, בשיתוק בידה שארך כמה ימים.
באיחור של שעה וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי, התייצב אבינועם למשמרתו, כאשר אינו מעכל עדיין את מה שאירע לו. אט-אט החל להבין שבעצם אירע לאותה אשה נס גמור. הרי שחטו אותה במקום שאף אחד לא עובר ביום! מה פתאם שאיזה אבינועם מימון אחד יחליט לעבור דוקא שם בלילה המסוים הזה?! המשיך לחשוב שהסיכוי שיעבור שם מישהו ביום שואף לאפס, ובלילה הקר והחשוך על אחת כמה וכמה. ומה פתאום החליט לפתע לעלות למעלה כאשר היה בתחתית הואדי?! ובכלל, יכול היה להגיע מעט לפני כן, ומה היה עולה בגורלו... או שהיה יכול להגיע מאוחר יותר ואז היתה כבר מתה. והנה הגיע בדיוק בזמן שעוד ניתן להצילה!
בקיצור, הבין שהסיכוי למקרה כזה הוא אחד למיליון, או אולי אחד למיליארד, סיכוי שהוא מעבר לכל הסתברות מקרית. ידיה הפרושות כלפי שמים נחקקו בקירבו יותר מכל. אז הבין שהוא היה כלי שרת לנס מופלא.
למחרת ראה בעמוד הראשון בעיתון כתבה על רץ ג'וגינג שמצא ביער ליד הגבעה הצרפתית אשה יהודיה שניסו לרוצחה. הסתבר לו שהיו לפני כן ארבעה מקרים קודמים שבהם נרצחו נשים בירושלים, וכולם לא פוענחו על-ידי המשטרה. לשמחתו הבין כי היא יצאה מכלל סכנה.
לאחר מכן פגש חבר טוב שהכיר כשהיה בגיל שבע-עשרה בעת שביקר ב"אור שמח", ושמר עמו על קשר ביתר שאת כשעבר לירושלים. החבר שמע את הסיפור ואמר:
"תשמע, הכל מאת ה'. אחרי סיפור כזה אתה מוכרח לתפוס את עצמך ולעשות משהו. ארגנתי סמינר של 'ערכים' בערד ואתה חייב להגיע!"
אבינועם ענה שאינו יכול לבוא מפני יש לו משמרות במלון במשך כל השבוע, אבל החבר השיב שהוא פשוט מוכרח להגיע והציע שיגש לממונה עליו ויבקש חופשה קצרה. להפתעתו של אבינועם הסכים קצין הבטחון הראשי במלון, שהיה חוזר בתשובה.
אבינועם הגיע לאמצע הסמינר, כשהוא נתון בתחושה חזקה ביותר של השגחה פרטית שאי-אפשר להמלט ממנה. היתה בקירבו הוכחה נפשית חותכת לגמרי, ועל כן ההרצאות ששמע היו בבחינת "מכה בפטיש" לאותו לילה מאלף בואדי. בסיומו של הסמינר קיבל על עצמו עול מלכות שמים.
לקוח מספרו של הרב עודד מזרחי שליט"א - 'אור חוזר'
