דניאל, ימימה וילדיהם - התאומים עומר ותומר והבת הקטנה ימית - זכו להמנות עם תריסר המשפחות המאושרות שיצאו במשלחת מהנדסים של התעשיה האוירית לארצות-הברית. לפני כן היתה תחרות גדולה בין המהנדסים שכולם שאפו לזכות בשליחות הנכספת, כאשר כל אחד מנסה לרמוס את רעהו בדרך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
כאשר יצאו מהארץ חשה ימימה בכבוד ובגאווה. הרגישה שהיא נמצאת בפיסגת ההצלחה: יש לה בעל מסור ומוכשר, ילדים טובים, כסף וכבוד. בקיצור: לא חסר לה דבר.
כאשר הגיעו המשפחות לארצות-הברית, שלחו את ילדיהן לבתי-ספר של גויים, אבל ימימה נרתעה מכך. היא דרשה בכל תוקף לשלחם לבית-ספר יהודי והצליחה בכך. אמנם ילדיה נסעו מדי יום כשעתיים עד שהגיעו לבית-הספר, אבל המאמץ לא הרתיעהּ. מאז ילדותה רחשה כבוד למסורת, וכעת, כאשר הגיעו לארץ שבה מותר הכל, התעוררה לשמור על מנהגי היהדות. השיגה בעמל רב בשר כשר ושאר מצרכים, הקפיאה את הלחם הכשר עד לקניה הבאה ולא נסעה בשבת.
כאשר התקרב יום-כיפור אמרה לעצמה: מה פתאום שאחגוג את היום הקדוש במקום גויי לחלוטין? ידיעותיה על יום-כיפור הסתכמו בכך שיש לצום וללכת לבית-כנסת, ולכן ביקשה משליח של חב"ד במקום שיברר עבורה היכן תוכל להתפלל. השליח מסר שיש בית-כנסת מרוחק, ולכן תצטרך ללון עם משפחתה בקירבת מקום. היו להם זוג חברים שילדיהם היו בגילאים סמוכים לגילאי ילדיהם. החברה אמרה לימימה שמעולם לא ביקרה בבית-כנסת והיא רוצה להצטרף אליהם ביום-כיפור. המשפחות נסעו לאותו מקום והגיעו מעט לפני שנכנס היום הקדוש. החברה הגיעה לחדרה המיועד והזדעזעה מהתנאים הירודים:
"אני לא נשארת כאן רגע אחד!"
"מה קרה לך? בעוד שעה נכנס יום-כיפור."
"בסך-הכל רציתי להעביר כאן חוויה, אבל לא צריך להשתגע בשביל זה..."
כאשר ראתה החברה את חדרה המסודר יותר של ימימה, התרצתה להשאר עמה, והן בילו יחד במשך כל היום הארוך.
ימימה המשיכה לשמֵר איכשהו את הנקודה היהודית בקרב בני ביתה ואף אצל יתר המשפחות שנטלו חלק בשליחות. לפני חנוכה דאגה להזמין, מבעוד מועד, אצל שליח חב"ד שתים-עשרה חנוכיות עבור כל המשפחות.
הם תיכננו עם זוג חבריהם לערוך טיול בקליפורניה וסביבותיה - סאן דיאגו, הוליווד וסיאטל. במשך שבועיים ישבו ותיכננו הכל - לאיפה ניסע? איפה נעצור? מה נעשה? מה לא נעשה? באיזה מלון נלון? איזה נוף נראה?...
מעט לפני המועד המתוכנן, חלו לפתע ילדיהם והם רצו לבטל את הנסיעה. אבל חבריהם לא ויתרו. החברה הפצירה בימימה ללא הרף ממוצאי-שבת עד ליום ראשון, עד שנכנעה לבסוף:
"טוב, תרימי טלפון לדניאל. לי כבר אין כח..."
דניאל היה רך באופיו ולא ידע לומר "לא!" הוא ביקש מאשתו לאחר השיחה לארוז את חפציהם, לקנות את כל מצרכי המזון הדרושים ולשכור רכב. הם סיכמו ביניהם שאם הילדים לא ירגישו טוב במהלך הנסיעה, יחזרו לביתם.
שתי המשפחות יצאו לטיול הארוך. בערב שבת ניסו החברים לשכנע את ימימה לנסוע בשבת, אבל היא לא ויתרה:
"אני לא מחללת שבת! לא אני, לא בעלי ולא הילדים שלי!"
בסופו של דבר הוחלט שהחברים יצאו לדרך בשבת, ואילו דניאל, ימימה וילדיהם יצאו במוצאי-שבת, כאשר נקבע מראש בין המשפחות להפגש במלון מסוים בהמשך הדרך. לאחר שימימה מנתה, כפי שזכרה מבית הוריה, בתום השבת, שלושה כוכבים כנגד אברהם, יצחק ויעקב, יצאו לדרך.
היה ערפל כבד ביותר. ההרים מסביב היו מושלגים והאויר קפוא. לא ניתן היה לראות למרחק מטר. בתחילה נהגה ימימה. לאחר זמן קצר אמרה לבעלה:
"דניאל, אי-אפשר לנהוג בערפל כזה! אני לא מסוגלת להמשיך..."
"אבל הבטחנו להם שנגיע, הם מחכים לנו!"
"אבל אני לא מסוגלת לנהוג!"
"טוב, תעצרי. אני אחליף אותך ונראה איך אסתדר."
הילדה הקטנה ביקשה לישון, וסידרו לה מקום בתא המטען מאחור. עומר השתרע על המושב האחורי, ותומר תאומו עמד ליד האם ופיטפט. האב אמר:
"די מספיק! כעת התור של אבא ואמא לדבר."
הבן שמע ושתק. האב והאם החליפו את מקומותיהם. כאשר החל דניאל לנסוע, הודה מיד:
"את צודקת, ימימה. גם אני לא מצליח לראות כלום. אנחנו חייבים לעצור בישוב הקרוב ביותר, ושם נודיע להם שאנחנו לא מסוגלים להגיע."
הם נכנסו לכביש מספר אחד, שנוקה מהשלג, וניתן היה לנסוע בו. היה קור חזק מאד וערפל כבד ביותר. הכביש היה מצופה בקרח. הם נסעו בכביש החד-סטרי, שמצידו האחד פעורה תהום. ולפתע איבד דניאל את השליטה - - -
"י - מ - י - מ - ה!" הדהדה צעקתו בין ההרים.
המכונית סטתה לצד השני, התהפכה פעמים רבות מספור, ונפלה לתהום שעומקה מאתיים מטרים. מי יכול לשרוד נפילה כזאת? ואפילו אם ישרדו בנס, איך יבחינו בהם בלילה החשוך ובערפל הנורא? ואיך יוציאו אותם בתנאי קור קשים כל-כך? מי יבוא להצילם? למי יקראו בכלל?
נפילת הרכב נבלמה כאשר נתקל בגזע של עץ ושקע עמוק בתוך הבוץ שנוצר מן השלג. המכונית היתה נטויה ומתחתיה היתה פעורה תהום נוספת. תהום על תהום. כל תחתית הרכב נעקרה. תא המטען שבו שכבה התינוקת נמחץ לגמרי. ימימה ספגה חבטות איומות בראשה. הגולגולת שלה התרסקה, אפה היה תלוש לגמרי, שיניה נשברו ודם ניגר מפיה כמו מים הקולחים מברז. השברים שיוו לפניה מראה לא אנושי ומזעזע. הרגישה שהיא מאבדת את הכרתה ומתעלפת...
בנה העיר אותה ושאל:
"מה קרה?"
לפתע חשה בכח לא נורמלי, על-טבעי, שמתערב במתרחש. היא ניסתה להוציא את עומר. דחפה את הדלת בכח ולא הצליחה, עד שנכנעה. ואז בדחיפה קלה נפתחה לפתע הדלת. היא שמה את בנה ליד גזע העץ ואמרה:
"חכה כאן. אני רוצה לראות מה עם אחיך."
היא הגיעה לתומר ששאל אותה בתמהון:
"מה קרה?! חזרנו לדיסנילנד?"
מרוב התהפכויות נזכר במתקן השעשועים שביקרו בו לאחרונה. היא חילצה גם אותו וביקשה:
"תחזיק טוב! אל תסתכל למטה אל התהום!"
שני הבנים הביטו בה ונחרדו ממראה פניה המזוויע ומהדם ששתת מפיה ללא הפסק. הם צעקו בהיסטריה:
"איפה אמא?... את לא אמא שלנו... את מפלצת!..."
ימימה חזרה לתא המטען כדי לראות מה עלה בגורל ימית הקטנה. תא המטען היה מעוך לגמרי. מה כבר אפשר לחלץ ממנו?! הניחה שבתה אינה בחיים והמשיכה לחפש את בעלה, דניאל. הוא לא נמצא על מושב הנהג. היא חיפשה בצידי הרכב, החליקה בבוץ ועדיין לא מצאה אותו.
אז אמרה לבניה: "בואו נצעק, הצילו!", אבל מי ישמע אותם בלילה כזה, שאין בו דבר פרט לאורו הקלוש של הירח?! אפילו אם מישהו נוסע למעלה בכביש בודאי חלונותיו מוגפים לגמרי. לפתע שמעה קול דק מצידו השני של הרכב:
"אמא, קר לי... בואי תקחי אותי..."
ימית בחיים! אבל לא ניתן היה לגשת אליה. אם תכנס לרכב, הוא עלול להתגלגל לתהום. שוב שמעה את בתה. מה תעשה? נכנסה לרכב וניסתה למשוך את הבת אליה, אבל כל החלונות היו מנופצים לגמרי. לא היתה שום דרך בעולם להגיע אל הבת הבוכה. ימימה הרגישה חדלון גמור, הרימה את ידיה וצעקה:
"אוי, א-להים... מה אני עושה?..."
אז ראתה לפתע, לאור הירח הקלוש, את ימית כשהיא מושכבת על מגש ומרחפת באויר עד שהגיעה אליה!... לא היתה כל נפש חיה, שום דבר נוסף. הדרך שבה בתה הקטנה הגיעה אליה היתה פשוט על-טבעית. בתוך התופת הכי נוראה ראתה ימימה בעיני בשר את יד ההשגחה העליונה.
לאחר שחיבקה את בתה בטירוף של אהבה, ראתה את בעלה שרוע על הריצפה ברגליים מפושקות. מבחינה רפואית היתה ימימה שבורה לחלוטין, אבל הרגישה שיש לה כח אינסופי, כמו מחשב שלוחצים על כפתוריו: תוציאי את עומר... תוציאי את תומר... תוציאי את ימית... וכעת תוציאי את דניאל...
היא ניגשה לעבר בעלה וקראה בשמו. אין תשובה. אין תנועה. אין שום דבר. בינתיים הורתה לילדים המפוחדים מהמצב וגם ממראה פניה הנורא שיצעקו "הצילו!" אין קול ואין עונה באמצע הלילה הקר להחריד, באמצע הערפל הגמור, באמצע התהום, מאתיים מטרים מתחת לכביש הנידח. מי יכול בכל העולם כולו לדעת על מצבם?
לפתע נפל לתהום, בדיוק מתחתיהם, ג'יפ!
הנהג יצא פצוע קל וכאשר עלה במעלה המדרון שמע את צעקת ה"הצילו" של הילדים והגיע אליהם. ימימה והילדים נדהמו לראותו עולה לקראתם מהתהום. הוא אמר להם שימשיך לטפס למעלה ויזעיק עבורם עזרה.
עבר זמן רב, ולבסוף הגיעו כמה אמבולנסים וכמה ניידות משטרה. הם זרקו חבלים כדי שיוכלו להגיע למקומם במדרון התהום. הילדים היו מגואלים מדמה של אמם ולכן חשבו בתחילה שהם פצועים. ימימה צעקה דבר מה עם פיה השותת דם ושיניה המרוסקות. הם נגשו לעזור לה והיא המשיכה לצעוק:
"תעזבו אותי, לכו תראו מה קרה לבעלי!"
החובשים נגשו לדניאל וניסו לראות מה מצבו. לאחר כמה רגעים שמעה שהם מתלחשים ביניהם על כך שהוא נהרג. ניסתה להתכחש לדבריהם, אבל ההכרה שבעלה האהוב אינו בין החיים חילחלה אט-אט להכרתה. כעת, בגלל שאיבדה דם כה רב, חשה קור אימים כפול ומכופל. צוות האמבולנס שאב את הדם שניגר ממנה והחזירוֹ לגופה. היא היתה כאדם מת בגוף מדמם.
כאשר ראו אותה הרופאים בחדר מיון, ניסו לברר אם היא זכר או נקבה. עד כדי כך איבדו פניה את תואר צורתם. הצליחה לומר להם שהיא אשה וכי יש לה שלושה ילדים. לקחו את עומר ותומר בני השבע וחצי כדי לבדקם. תומר השתולל:
"איפה אבאאאא? איפה אבאאאא?..."
מישהו ענה לו בפשטות שאביו נהרג. הילד צעק כשפניו אל התיקרה:
"א-להים, תעשה לאבא נס שיחיה, כמו שעשית עם פך השמן של חנוכה..."
לאחר מכן איבדה ימימה את הכרתה. היה לה נקב בחך העליון שהגיע עד למח הקטן. מכאן ואילך עברה שבעה ניתוחי ראש שהיו כשבעת מדורי הגיהינום. לפי דעת הרופאים היתה צפויה להשאר צמח, ובודאי לא אדם שיוכל לגדל את ילדיו לבדו.
כאשר התעוררה מהניתוח בפעם הראשונה, בעודה מחוברת לכל המכשירים הרפואיים, ראתה את אביה יושב ליד מיטת חוליה. ימימה לא היתה מסוגלת לדבר וכתבה על פתק:
"אבא, תביא לי, בבקשה, ספר תורה כדי להתפלל לה'". אביה ענה:
"אין לי ספר תורה, אבל אני יכול להביא לך סידור."
באפיסת כוחות ומבלי יכולת לדבר, פתחה את הסידור וקראה אותו מתחילתו ועד סופו: ברכות השחר, קורבנות, תפילת שחרית, מנחה, ערבית, תפילות שבת, פרקי אבות... קראה הכל בלי להחסיר מילה. הרגישה דרך הסידור שה' כביכול אומר לה: אל תדאגי! אני איתך ואעזור לך בכל! היסורים המרים ביותר קירבוה לקדוש-ברוך-הוא. היא הרגישה אותו על כל צעד ושעל ורצתה להדבק בו לגמרי. יום אחד הגיע אליה פרופסור שבא לנתחה ניתוח מיוחד בעין. הוא הבחין בכך שהיא צמודה לסידור התפילה.
"מה את עושה?"
"מה אני עושה? מתפללת לה'!"
"אין לך מושג כמה את צריכה להודות לו..."
אז התוודה לפניה וסיפר, שכאשר ראה אותה לראשונה בבית-החולים, התעוררו בו רחמים עצומים והרגיש חזק מאד בנפשו: אני חייב להציל את הדבר הזה! לא ידע אם מדובר בגבר או באשה, אבל הרגיש שמשהו מצווה עליו מבפנים לתת את כל כוחו הרפואי, את כל-כולו ל"דבר הזה" הכה אומלל שהגיע לכאן. הרגיש שהוא חייב להצליח.
בניתוח הראשון שערך, הניח את כפפות הניתוח בחיל וברעדה וביקש מאחת המסייעות שתצלצל לביתו כדי שאשתו תרוץ לכנסיה להתפלל להצלחת הניתוח, מפני שהוא מרגיש שכל חייו תלויים בניתוח הזה!
מצבה הנורא הטריד מאד גם רב רפורמי אחד שהתפלל וקרא תהלים עבורה. במסירות נפש שהה ליד מיטת חוליה במשך כל זמן שהותה בבית-החולים.
בשבת האחרונה, לפני שהשתחררה, שאל אותה:
"יש לי שאלה לשאול אותך?"
"מה?"
"את לא כועסת על ה'?"
"לא, מי אני שאכעס על ה'?" אבל הוא צעק:
"אבל אני כועס עליו!" ולתדהמתה בכה והמשיך לצעוק לעיני כל המחלקה.
בתחילה העריכו הרופאים שאשפוזה יארך לפחות שנה, אבל היא מיהרה להחלים, ולהפתעת כולם השתחררה כעבור שלושה חודשים בלבד. כאשר חזרה ארצה במטוס עם ילדיה, ליווה אותה רופא צמוד.
ימימה, שיצאה לארצות-הברית בתחושה שכל העולם שלה, חזרה כעת בראש מורכן, בקומה שפופה ובתחושה שאינה שווה כלום. רק רצון אחד נותר בנפשה לאחר שיצאה מתהומות הסבל: לחזור לא-להים.
כאשר שמעה את ה"שלום עליכם" שמשמיעים במטוס לקראת הנחיתה פרצה בבכי. כל בני משפחתם וחבריהם קידמו את פניהם. ימימה לא היתה מסוגלת להביט בהם. כאשר הגיעה לביתם בקרית-אונו, כל הקירות זעקו: איפה דניאל?! כל פינה בבית, כל קיר, כל מרצפת הזכירו לה את בעלה האהוב.
אז התפללה:
"אתה ה' עשית מה שעשית... ואתה תיתן לי את הכח לגדל את ילדינו בגאווה, שילכו אחרי התורה הקדושה. אני רוצה שיהיו תלמידי חכמים!"
באותה תקופה סיימה את ספר תהלים מדי יום בעודה בוכה ומתפרקת מכל צערה. מקום מגוריהם היה חילוני למדי והיא לא ידעה איך יצליחו להתקרב ממנו אל ה'. כאשר נסעה לבני-ברק הרגישה שהגיעה ממש לכוכב לכת אחר, שבו חיים יצורים שונים לחלוטין. עדיין רצתה לשלוח את ילדיה לבית-ספר שבו ילמדו גם מקצוע. אחרי הכל אביהם היה מהנדס ומדוע שגם הם לא יגיעו למשהו בחיים?... ובכלל, איך ניתן ללמוד תורה כל היום?...
ימימה וילדיה סיגלו מנהג קבוע. הם הניחו את כפות ידיהם על מזוזת ביתם ואמרו:
"ה'! קבלנו את הגזירה שגזרת עלינו, תן לנו כח להתמודד עם החיים, אבל הכי חשוב: אנחנו מתגעגעים לאבא! תן לנו לפחות לראות אותו בחלום!"
ימימה שמעה מרב אחד שאין כמעלת הקדיש היתום שנאמר על ההורה הנפטר. היא חיפשה מישהו שילמד את בניה לומר קדיש, למרות שאינם בגיל בר-מצוה עדיין. אז מצאה אברך אחד שדאג לכך ששני בניה יבואו אליו לבית-הכנסת אחר הצהריים, כדי לומר עמו קדיש על אביהם במשך שנה שלמה. היא לא ויתרה על אף קדיש. כל המשפחה נסעה מדי יום לבית-הכנסת. ימימה ובתה חיכו בגן בציבורי עד שהבנים יסיימו. האברך לא הסכים לקחת ממנה אפילו אגורה אחת, והסביר שהוא מרגיש כלפי בניה רגש אחריות חזק מאד. הוא שיכנע אותה לשלוח את הבנים למקום לימודים עם יראת שמים. לבסוף, לאחר שהבנים נקשרו אליו, הרגישה שהיא יכולה לומר לילדיה שיעברו לבית-ספר תורני. כך עברו הבנים מבית-ספרם הקודם לבית-הספר "שארית ישראל" בפתח-תקוה.
לפני המבחן הראשון בגמרא הגיע תומר הביתה:
"אמא, אני לא מבין מה רוצים ממני! אני לא מבין כלום בלימודים, בחיים לא למדתי גמרא..." הוא נהג לדרוש מעצמו הישגים וגם רצה מאד לשמח את אמו, ולכן נלחץ כל-כך. אמו השיבה לו ברוח הדברים שספגה באותה תקופה:
"מה זה חשוב אם תצליח או לא, אם תקבל מאה או חמישים. יש מישהו שמצליח במהירות ויש מישהו איטי יותר. העיקר שנעבוד את ה'! אצל ה' לא הציון קובע אלא היגיעה!"
הבן שמע, אבל לא השלים עם דבריה ובאותו לילה נרדם בצער. אז חלם לראשונה על אביו.
בחלומו ראה שהוא נוסע עם אביו ברכבם כדי לערוך קניות לכבוד ראש-השנה. בעת הנסיעה שרר חושך מוחלט, אבל מדמותו של האב בקעה קרן אור עצומה. הוא האיר כמו בעיצומו של יום. ואז הבן סיפר בהתרגשות לאביו הקורן:
"אבא אתה יודע, חזרנו בתשובה! הנה, תראה - יש לי כיפה! יש לי ציצית! אני כבר לא לומד בבית-הספר הישן, אלא בבית-ספר דתי בפתח-תקוה!" כך המשיך הבן לספר בחלום את כל החוויות שעברה המשפחה מאז התאונה. האב ענה לו:
"אני יודע הכל! אני שמח ומאושר במה שאתם עושים. תמשיכו ככה!"
"אבא, אתה יודע, יש לי בוחן מחר..."
"במה?"
"אה, אני בטוח שלא תוכל לעזור לי. בחיים לא למדת את זה..." האב התעקש:
"תגיד לי על מה הבוחן!" הבן המשיך לטעון שהאב לא יוכל לעזור לו בשום אופן. כך המשיכו להתווכח, עד שהאב עצר את הרכב ופקד על בנו:
"עכשיו אני מצווה עליך לומר לי באיזה מקצוע אתה נבחן מחר!"
"בגמרא."
"איפה אתם אוחזים?" שאל האב. הבן הופתע מכך שהאב משתמש בביטוי הלמדני "אוחזים", ואמר לו באיזו גמרא ובאיזה עמוד הם עוסקים. על מושב הרכב היתה מונחת גמרא, והאב לקחה ולמד עם בנו את כל הדף המיועד לבחינה, כאשר הוא מוודא מדי פעם שבנו מבין את דבריו. כאשר סיימו, אמר הבן לאביו:
"אבא, אני מבין מצוין! אבל איך זה יכול להיות?" וענה לו האב:
"תדע לך, שכל מה שאתם לומדים בכיתה, אני לומד אתכם בעולם העליון, ואני רק מבקש מכם: תמשיכו! תמשיכו! תמשיכו!"
בשמוע תומר את ה"תמשיכו" השלישי התעורר בצעקה, ורץ לעבר אמו כדי להעירה. השעה היתה מעט אחרי ארבע בבוקר ועלטה גמורה השתררה בחוץ. הוא צעק בהיסטריה, כשהוא מזיע ורועד:
"אמא! חלמתי עכשיו על אבא!"
ימימה מיהרה להביא לו כוס מים כדי להרגיעו, והעירה את שני ילדיה האחרים. היא חיבקה את כולם וכך שמעו בשקיקה את סיפור החלום.
למחרת ידע תומר את כל התשובות בבוחן הראשון שלו בגמרא.
לקוח מספר 'אור חוזר' של הרב עודד מזרחי שליט"א
