פורטל התורה והתשובה - כל ההוכחות שהתורה אמת במקום אחד
 
מטרת האתר להוכיח בכל דרך אפשרית שהתורה אמת - יש לכם מידע נוסף? שתפו אותנו

 
ספרים מופצים בחינם



 


 

עוד סיפור נפלא מספר 'אור חוזר' : שירת התשובה
***************************************
נולדתי בפתח-תקוה וימי ילדותי ונעורי עברו עלי באילת. בגיל הנעורים חלמתי לצאת מהפרובינציה הדרומית לכיוון המרכז. למדתי במגמה ריאלית-פיזיקלית ללא נקודה אחת לרפואה במקצועות ההומניים. מיד לאחר מבחן הבגרות במתמטיקה, עליתי, יחד עם חברי הטוב אייל, על המטוס הממריא לתל-אביב, עיר האורות. שם היתה להורי בשכונת גבעת-עמל דירת קרקע נפלאה הסמוכה לסבא וסבתא. מאז לא חזרתי לאילת. 

לאחר טיול רכבות של חודשיים באירופה התגייסתי לצבא, ושירתתי בחיל המודיעין בהרצליה. בתחילה שימשתי בתפקיד מבצעי מעניין ביותר והכל הלך מחיל אל חיל, ואז יום אחד החליט המפקד שלא הפעלתי שיקול דעת נכון בענין כלשהו, ולכן הדיח אותי מתפקידי וריתק אותי לבסיס למשך שלשה שבועות. 

זו היתה תקופת משבר. מהתפקיד המבצעי המרתק עברתי לשכפליה (בית-הדפוס), מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. בימים הייתי מדוכא ובלילות, בעת שהייתי בשמירה, התגלגלו לידי שני ספרים. אחד של הפילוסוף היהודי הידוע מרטין בובר והשני ספר ביקורת ספרות מאת דן מירון. ואז, באישונם של הלילות, נפגשתי לראשונה בשני תחומים שכמעט לא הכרתי לפני כן: היהדות והספרות היפה. כאשר סיימתי לקרוא בשקיקה את הספרים, כתבתי לראשונה בחיי יומן מיוחד. לא היה מדובר ביומן רגיל, אלא במן זרימת מילים, השתפכות הנפש, מן שירה גולמית ולא מלוטשת. הכל היה על סף המודע, נוגע ולא נוגע. 

לאחר שהסתיימה תקופת השירות המייגעת, נסעתי בשנית לאירופה לטיול נוסף ובסופו החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. התלבטתי בנפשי מה ועל מה אלמד. מצד אחד התמצאתי בעבר במקצועות הריאליים, אבל המופשטים ולא הטכניים, ומאידך, נפשי השתוקקה באיזה מקום לביטוי עצמי. 

מה עושים? הולכים למישהו שמכיר את הנפש בדרך נסתרת. משום מה בחרתי להאמין בדרך שעוקפת את כל הלבטים הגלויים ופניתי אל גרפולוגית אחת מרמת-גן. שלחתי לה את כתב ידי וקבענו להיפגש בעוד יומיים. 

הנה אני נוסע לדעת את גורלי! הגרפולוגית נתנה לי סקירה קצרה של תכונות נפשי ובסופו של דבר הכריעה שעלי ללמוד מקצועות ריאליים עם עדיפות למתמטיקה. 

כאשר חזרתי לביתי, התרחש בנפשי דבר משונה. דווקא מפני שחרצה את גורלי, התמרדתי מבפנים, ובמקום לקבל את דבריה המתקבלים על הדעת, עלתה לי מחשבה שעלי ללכת דווקא בכיוון ההפוך. ואז התיישבתי בגפי בגן העדן הנפלא שבחצרי עם הפרוספקט הענקי של אוניברסיטת תל-אביב, שבו היו רשומים כל הפקולטות, החוגים והקורסים שישנם. דפדפתי ודפדפתי עד שהגעתי לפקולטה לאמנויות, ואז צדה עיני דווקא את החוג לקולנוע. מבלי לחשוב הרבה, נרשמתי לחוג לקולנוע והתחלתי ללמוד. 

במשך השנה הראשונה הרגשתי שהקולנוע לא מדבר אלי כל-כך. לעומת זאת למדתי באחד מקורסי ההעשרה "מבוא לספרות כללית" עם פרופסור מנחם פרי וחשתי שדווקא הספרות כובשת את נפשי. 

פרי הסביר את ההבדל שבין מציאות החיים לבין המציאות המתוארת בספרות היפה. במילים מלומדות הסביר, שבמציאות החיים (שמאחוריה לא עומד כמובן אף אחד) אין פלא ואם כבר מתרחש בה דבר מופלא, הרי שהוא מקרי בהחלט, ולעומת זאת ביצירת ספרות (שמאחוריה "מסתתר" הסופר החכם) הפרטים השוליים מלמדים באורח "פלא" על העלילה המרכזית. כאשר העורב צורח מעל לראשו של הגיבור שעומד לעבור תאונה, אין זה מקרי. את התיאוריה הדגים להפליא בסיפורו הקצר של עגנון - "פנים אחרות". 

סוף-סוף גיליתי עולם עם משמעות, עם סדר והגיון פנימי. בניגוד לעולם החיצוני חסר המשמעות, ניצבה יצירת הספרות רבת הפלא והמשמעות האנושית. 

בשנה השניה כבר נרשמתי לחוג לספרות כללית. השיעור המרכזי היה מבוא לשירה עם ד"ר בועז ערפלי. המרצה עבר על חוברת השירים העבריים וגילה בכשרון רב את המשמעות הגנוזה בהם. נוכחתי לדעת שאם בספרות ישנו פלא, הרי שבשירה - פלא פלאים! אט-אט ראיתי את עצמי נכנס לעולם הקסום והחכם של הספרות והשירה. מי היה מאמין שכך יהיה, הרי בנעורי לא קראתי כמעט ספרות יפה. 

בחופשת הלימודים בין השנה השניה לשלישית אירע הבום העל-קולי. היה לי חבר ילדות מאילת בשם מיכה שלא ראיתיו כבר כמה שנים. שמעתי שהוא חזר בתשובה, לבש שחורים ונבלע בירושלים בין חומות מאה-שערים. 

ערב אחד כאשר ערכתי מפגש חברים בביתי, צילצל הטלפון. מהעבר השני היה מיכה. הרגשתי שהוא מתקשר אלי מהחלל החיצון, ממקום לא צפוי ולא נודע כלל. הוא אמר שהוא מתגעגע ורוצה לבקר. זה היה כה מרוחק ממני עד שנשמע כמעט אכזוטי. לא הרגשתי בתחילה בסכנה האורבת ואמרתי: "יופי, תבוא!" אם אדם רוצה לבוא, בבקשה. קבענו יום ושעה אחר הצהרים. 

ככל שהתקרב מועד הפגישה, התחלתי להרגיש שזה לא משחק וכבר היו אנשים די רציניים שנפלו בפח התשובה. הבנתי שאני עומד בפני איזו התמודדות. השגתי כמה חוברות של סארטר ואת הספר "המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי. כאשר הלכתי לישון חרשתי את הכתובים. קאמי הסופר התיישב איכשהו בלבי ואילו סארטר הפילוסוף ריחף מעל מוחי. הכל הסתובב סביב המילה האחת שאורכה כאורך הגלות: אקסיסטנציאליזם, שתרגומה קיוּמיות, ומשמעותה הפשוטה: מה שאנו קולטים זה כל מה שקיים ותו לא! 

בבוקר יום המפגש עם מיכה, התעוררתי בתחושה מוזרה. ריח נוראי מילא את חלל החדר. הרגשתי שאני עומד להקיא את נשמתי. כאשר הבטתי למרגלות מיטתי, חשכו עיני: שלולית פרש מֵימִית כיסתה את חוברותיו של סארטר. הכלב של אחי, ששמו בישראל אטרש, נבח מכיוון הסלון. הוא נתקף בקלקול קיבה חמור ועשה את צרכיו על האותיות העומדות ברומו של עולם. 

סלקתי את הכלב לחצר והתחלתי לנקות את הלכלוך. כאשר השלכתי את ערימות נייר הטואלט הספוגים בצואה בפח הזבל הגדול בחוץ, שמעתי את הכלב מייבב מתוך המחסן. כנראה שבלע רעל עכברים. לאחר מכן יצא בריצה מטורפת עד שהגיע לפינה נסתרת של גרוטאות ושם נפח את נפשו העלובה. איזו מתקפת טירור על הבוקר! 

חיכיתי עם אייל למיכה, כשאנחנו אפופים בעשן הסיגריות המגולגלות. הוא נחת בזמן שקבענו לפנות ערב. הדלת נפתחה ומיכה ניצב בפתח: מגבעת, חליפה, זקן ארוך ופיאות ארוכות. מתוך מראהו המלאכי בקע חיוך רחב. הוא הוציא מתחת לבית שחיו ספר קודש מעוטר בצבע זהב לבן בשם "אמת ואמונה" והניחו על השולחן ליד "המיתוס של סיזיפוס", בו נראה האדם המיתולוגי עולה אל ההר כשסלע ענקי שעוּן על כתפו המבריקה מזיעה. 

זו היתה קבלת התורה בברקים ורעמים. מיכה דיבר הרבה דיבורים של קבלה וחסידות, הרבה אורות. לפתע זה נתפס, לפתע התגלה בנפש חור שחור שהיה צמא לאור הקדום הזה. לפתע גיליתי שמדובר כאן בָּאמת, בלי הסברים וסיבובים למיניהם. 

אז קלטתי שהדתיים לא מאמינים סתם כך באמונה עיוורת, יש כאן אור עצום! פרט לכך הבנתי שהם מאמינים באמת ובתמים שהעולם נברא לפני פחות מששת אלפי שנה, שיש להם היסטוריה אלטרנטיבית. 

הדבר העיקרי שהמחיש לנו מיכה, היה פלאיותו של ספר תורה ושאר כתבי הקודש. הוא הדגים לנו כל מיני פלאי-פלאות הגנוזים בתורה, הדגים את המשמעות שטמונה מאחורי הדמויות הגשמיות לכאורה. אברהם הוא מידת החסד, יצחק - מידת הדין, יעקב - אמת וכך הלאה. בכל אות נעוצה משמעות אינסופית. אין שום דיבור סתמי. 

כך חלף לו הלילה ההבזקי. לא חשתי כל טעם להראות למיכה את דבריו של אלבר קאמי, שלא לדבר על החוברות של סארטר... נקודת האמת חדרה לנפשי. בעל כורחי נכנעתי, אלף אורות נכפו עלי באותו לילה של קבלת התורה המחודשת והפרטית. כל התמימות ששקעה בתהום נפשי כאילו התפרצה ברגע הנכון. לא שאלתי דבר ולא נלחמתי. מיכה ישב על קצה הספה האדומה-דהויה, ופשוט "הוריד" לנו עולמות עליונים. אפילו הוא בעצמו נדהם מהכח שקיבל באותו לילה. 

האוטובוס האחרון העולה לירושלים יצא מזמן, אך מיכה נותר עדיין עמנו. בעלות השחר השתרענו על מזרונים ברחבי הדירה. אז קרה דבר שלא אשכח לעולם. כנראה שהיסורים שעברתי באותו היום, סילקו ממני את עקמומיות הלב. התורה הבְּרָקִית שירדה אלינו מילאה את נפשי. התחלתי לפנות אל הבורא בשנתי הטרופה והתפללתי כמתוך חלום. 

בבוקר הקצתי ונדהמתי למראהו של מיכה. הכל נראה לי לפתע כה משונה. הוא נפרד מאתנו בברכות חמות, השאיר את "אמת ואמונה" של רבי נחמן ליד "המיתוס של סיזיפוס" ויצא לדרכו אל עיר הקודש. שוב קפצה המועקה הקודמת, אך ביתר שאת. החרדה מאפשרות החזרה בתשובה שיתקה אותי כעת. ידעתי בתוכי שהכל יהיה אחרת מאותו לילה. 

לאחר הנסיקה הגדולה של אותו לילה, התרסקתי בחברת אייל על קרקע המציאות, כמו בנפילה לאחר ליל עישון סמים. הפעם היה מדובר בסם האמיתי - סם החיים. כאשר חזרתי לעשן כבר עלו לי חידושי גימטריות וצירופי אותיות. "חשיש" הוא צירוף "חש" את ה"יש", את מחויב המציאות. "מריחואנה" היא "אני-חומר-ה'". כל המציאות כולה, ובפרט החלק האפל שבה, משדרת שידור אחד בלבד: מלוא כל הארץ כבודו. המציאות התחשמלה במוחי. 

הכל טוב ויפה, אבל איך עוזבים דרך חיים שלמה, עולם ומלואו, חלומות של שנים שרק מתחילים להתגשם, ועולים לעיר הקודש כדי להפוך למלאך שחור ואמיתי כמו מיכה? 

הספק החל לנקר בנפשי: איך מכריעים בין לימודי שנה שלישית באוניברסיטת רמת-אביב בספרות ושירה שאהבה נפשי, לבין ישיבת ברסלב בירושלים העתיקה שבה נלמדים דברי אלקים חיים? איך ניתן להכריע בין שתי אפשרויות כה קיצוניות שאין ביניהן לכאורה שום נקודת חיתוך? הדבר דומה להתלבטות אם לעוף לשמים או להיכנס מתחת לפני האדמה. בכל אופן היה לי ברור שאין כאן דרך ביניים, אלא: לכאן או לכאן! אין יותר משחקים. 

בראש-השנה יצאתי להתפלל בבית-הכנסת שליד ביתי, שמעולם לא ביקרתי בו לפני כן. כאשר חזרתי לביתי והדלקתי נר נשמה, נשמע לפתע צלצול הטלפון. אבי שהתגורר בשכונת "בית הכרם" בירושלים היה על הקו. 

"חג שמח אבא. שנה טובה" עניתי. קולו של אבי היה נמוך: 

"עודד, יש לי בשורה לא כל-כך טובה... אמא נמצאת כעת בבית-חולים 'שערי צדק' במצב קשה מאד... היא קיבלה התקף לב והיא שוכבת כעת בטיפול-נמרץ. תגיע מיד עם שחר, כבר הודעתי לו... אני נמצא כעת בבית-החולים במחלקת לב נמרץ... תגיעו מיד!" 

בלילה אביך וקר עליתי לירושלים עם אחי הצעיר שחר. כמעט שלא החלפנו מילה. נקודת אמונתי היתה פנימית עדיין ולא העזתי עדיין לדבר ממנה בגלוי. ביני לבין עצמי ביקשתי מה' בלחישה נפשית בלתי נשמעת שיעזור לאמא הנאבקת על חייה. 

לקחתי בתיקי בגדים לכמה ימים וספרי חול וקודש שונים ומשונים שהונחו בערבוביה. כעת העליתי את מאבקי הפנימי מתל-אביב לירושלים. אולי במגרש הירושלמי יוכרע המאבק בין חיי והרגלי הארציים לבין האור השמיימי שקבלתי לפתע לפני כמה שבועות?! 

הגענו לבית-החולים והזדרזנו להגיע למחלקת טיפול לב נמרץ. אבי ישב מחוץ לדלת המחלקה ופניו כבושות בקרקע. אז נראה לי לראשונה כאדם מבוגר. כאשר ראה אותנו מתקרבים, קם באיטיות ממקומו. 

"מה שלום אמא?", שאלתי בדאגה בעוד אחי מחבק את כתפיו המכווצות. 

"היום בערב, ממש לפני שנגשנו לארוחת ראש-השנה, הרגישה אמא שלכם רע... כאבים נוראים בחזה... לא האמנתי, אמא שלכם כל-כך צעירה!", ואכן אמי צעירה מאבי בעשר שנים כמעט ובסך-הכל בת ארבעים ושתים. מי תאר לעצמו שאמא החזקה תגיע לכדי התקף לב?! התיישבנו וחיכינו לכל פתיחת דלת כדי לשמוע בשורה כל שהיא. אפילו כאשר יצאה עוזרת הנקיון, עטנו עליה כדי לשמוע על שלום אמא. לאחר שעה קלה יצא הרופא ושאל: 

"מיהו מר מזרחי, בעלה של שרה מזרחי?" 

אבי ניגש לקראתו בלב חרד ושמע שעל אמא לעבור מיד ניתוח לב דחוף. הוא סימן בידיו בתנועת חוסר אונים של "מה לעשות?!" לאחר כמה דקות הובהלה אמי המחוברת למכשיר הנשמה לחדר הניתוחים. בכל אותן שעות גורליות נדבקתי בספר התנ"ך. האותיות הקדושות נתנו לי בטחון במצב האבסורדי. לבה של אמי מוּצא ממקומו, מטופל בידים אנושיות ומוחזר לחלל החזה כמו חלק מכני. נשמתה של אמי מונחת על מיטה בתוך החדר האטום ותלויה בחוט השערה. יש אלף דרכים לחיים, אבל המוות אחד, אין ממנו חזרה. אבי ישב חיור ולא הוציא הגה מפיו בכל אותן שעות. שחר אחי הלך לעדכן מדי כמה דקות את יתר בני המשפחה באפס החדשות המגיעות מהחדר האטום. 

אבי חזר ואמר רק דבר אחד: 

"צריך להתכונן לכל אפשרות." 

לאחר תשע שעות מתישות, נפתחה הדלת האדומה עם החור העגול ומיטתה של אמא הובהלה על-ידי שני אחים לבושים ירוק מכף רגל עד ראש. היא היתה מחוברת למכשיר החייאה מלא אדים. דבר אחד היה ברור: אמא חיה! לאחר ששקעתי בתהום המילים הקדושות, יצאתי אל המרחב בקריאה ספונטנית: "אמא חיה, ברוך השם!" 

תקופת ההחלמה של אמי לא היתה פשוטה. הייתי עדיין בחופש מלימודי ובחרתי להיות לצידה. גם השהות בעיר הקודש היתה נחוצה לי כדי להכריע את גורלי. לא תיכננתי בינתיים להגיע למיכה, אבל הביקור ריחף בחלל נפשי. שרתתי את אמי וקראתי בכל הזמן הפנוי ספרים מכל הסוגים. נעתי בין קודש לחול ברצוא ושוב מטורף, כאילו שהעולמות נלחמו על נפשי המיוסרת.

המתח בגופי הגיע לשיאים ממש. בשלב מסוים, בו התלבטתי אם להניח כיפה על ראשי, גופי הקרין מתח כה גבוה עד שהתחשמלתי מכל מגע של מתכת או בגד. העזרה שנדרשתי להגיש לאמי הפכה לסיוט של ממש. כאשר נגעתי בקצה מיטתה או בכרית, הרגשתי זיק נורא של חשמל ונרתעתי בכאב ובהלה. ההתלבטות חרגה מגבול הנפש. החזרה בתשובה הפכה לדבר פיזי. הגוף הפך לשדה חשמלי פעיל. 

היה נדמה לי שאם לא אכריע בנפשי לכאן או לכאן, ילך המתח ויגבר עד שאתחשמל ואתפחם. ההכרעה הפכה לשאלה קיומית והגוף נטל חלק פעיל בתהיות הנפש. הסבל היה כה רב עד שערב אחד בקשתי מאבי שיקח אותי לעיר העתיקה כדי להפגש עם מיכה. האב שהכיר לי טובה על מסירותי למען אמי היה מוכן לקחתי. הוא הניח שאני מחפש איזו משענת זמנית של אמונה בשעת צרה. כאשר ירדתי בפתח שערי הכותל והנחתי על ראשי כיפה ענקית לבנה סרוגה, הוא הביט בי בחשש. רק זה חסר לו כעת, שאתנתק מהעולם לגמרי כמו מיכה. לעת עתה הבליג ורק החליט לעקוב אחרי בעין פקוחה. 

לא היה לילה מאושר יותר בחיי. השהות עם מיכה פרקה ממני את כל המתח. זרמתי בכיוון אחד סגור וברור. מצאתי את המעגל החשמלי המיוחל. הקימה בחצות ליל לתיקון חצות בקבר שמואל הנביא עם מיכה וחבריו היתה גן העדן העליון. לאחר שטבלתי במקוה קמתי לתחיה והרגשתי, כאשר הלכתי בעקבות מיכה במעלה ההר, כבן נביא לפחות. נדהמתי לחוש, לאחר למעלה משני עשורי חיים ויותר של עולם ציני ומר, את הוד הקדומים של עברי היהודי. נפתחו השמים וראיתי מראות אלקים, נפתח לבי וחשתי במרחב העצום שקורא לי לשוב. כעת האירה לי האפשרות החדה בין כפירה לאמונה: קבר צר או בֹּקר אינסופי. 

אמי היתה שקועה בצערה ונלחמה על הקיום היומיומי ולכן לא הקדישה תשומת לב מיוחדת לכיפתי הגדולה, כאשר באתי לבקרה בבוקר שלמחרת. אבי הבין מיד. באופן יוצא מהכלל הזמין אותי בערב לאכול במסעדה ירושלמית אחת. 

"אתה לא תעשה לנו את זה!" הטיח בי בעת הארוחה. "אמא נמצאת בסכנת חיים ואתה לא תברח כעת מהמערכה לכיוון החזרה בתשובה!" לא עניתי לו בתחילה. אין אדם נתפס בצערו. אבי לא הרפה והמשיך להקשות עלי. הרהרתי: אם אין כאן כיבוד אב ואם, ואפילו אם כבוד המקום קודם לכבודם, הרי יש כאן פיקוח נפש הדוחה הכל. 

לאחר כמה ימים חזרתי שוב לביתו של מיכה. הפעם התנהלו הדברים אחרת, אולי בהשפעת התנגדותו של אביו ואולי מסיבה אחרת. הקימה באמצע הלילה נראתה לי כעת תמהונית ורחוקה והרתיעה אותי. המקוה היה קר וכואב, ההתבודדות ריקה מתוכן והריקוד עם מיכה וחברו המרוחק - מאולץ. כאשר חיכיתי לאוטובוס בשכונת "בית ישראל", שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן בכלל?! מיכה הבחין בהרגשתי הכבדה וצייד אותי בספרי עצות וניחומים נוספים של רבי נחמן. כאשר הגעתי לבית-החולים שקעתי שוב בספק נפשי. המלחמה עדיין לא תמה. 

אמי הבריאה לאחר ניתוח המעקפים וחזרתי לתל-אביב. הבחירה היתה כה קשה עלי עד שהעדפתי לבחור לעת עתה במסלול חיי הנוכחי. הכרעתי בעל-כורחי לכיוון העולם שכבר הכרתי ואף אהבתי במידה מסוימת. נרשמתי לשנת הלימודים השלישית וקיבלתי כוחות להמשיך הלאה, בינתיים. 

שנת הלימודים נפתחה בקורס על שירת ביאליק. להפתעתי פתח ד"ר ערפלי את הקורס בהבחנה אם המילה "א-להים" שמופיעה בשירה היא מטפורה (השאלה), או שכוונתה לא-ל חי וקיים. הוא טען שאצל המשורר יהודה עמיחי הא-להים הוא מטפורי בלבד, ואין לעמיחי שום ספק בכך שאינו קיים, ואילו ביאליק לעומת זאת התלבט בדבר קיום הא-ל. 

ככל שנמשך הקורס, התרשמתי כי שירת ביאליק מלאה בחומרים הלקוחים מהקודש ואף מתורת הנסתר. ועוד נוכחתי לדעת שהנושא המרכזי בשירתו הוא בעצם הצער על התרחקותו מהקודש וגעגועיו לא-ל חי, כפי שכתב בשירו "אחד אחד ובאין רואה": 


אֲשֶׁר אִיטַב-נָא עוֹד בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְלִפְנֵי נְטוֹת יוֹמִי, 
אִם בְּהָקִיץ וְאִם בַּחֲלוֹם, אַךְ לוּ עוֹד פַּעַם אֶחָת, 
אֲהָה, לוּ אַךְ הַפָּעַם, וְלוּ רַק עַד אַרְגִיעָה, 
יִשָׁנֶה נָא אֵלַי בְּכָל-יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי 
וּבֹקֶר חַיַי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן 
אָמְנָם נְגֹאֲלוּ עַתָּה חַיַי וָאֲחַלֵל בְּמוֹ יָדַי נִזְרִי 
שָׁכַחְתִּי הַמְסִלוֹת לֵא-לֹהָי - - - 
נָזֹרוּ מֵעָלַי חֶזְיוֹנוֹתַי... 
וְשׁוּב אֶעֱמֹד נִפְעָם לִפְנֵי עוֹלָם פֶּלִאי בְּטָהֳרוֹ... 
לֹא חָלָה בָהֶם יָד וְלֹא נִסָה אֲלֵיהֶם דְבַר שְׂפָתַיִם... 
- - - וְתִמָהוֹן אֱ-לֹהִים עַל פָּנָי... 


כאשר התברר הדבר בנפשי מעבר לכל ספק, העזתי להצביע בשיעור: 

"אנו רואים בעצם שכל שירי ביאליק מלאים במוטיבים של היהדות והתורה. עיקר שירתו עוסקת בא-להים. לדעתי א-להים אצלו הוא ודאי, אלא שהתרחק ממנו. אולי אצל עמיחי ישנו ספק..." 

ערפלי חייך במבוכה, אולי אפילו הסמיק. איך אפשר לשאול שאלה כזאת בין כותלי הפקולטה למדעי הרוח בתל-אביב?! לאחר דקה ארוכה השיב, כנראה כדי לצאת ידי חובתו: 

"גם אצל משוררים נוצריים אנו פוגשים במוטיבים נוצריים..." 

ואז, לאט לאט וברחמים רבים, ניטל ממני טעם החיים הסתמיים. כל מה שעשיתי נכשל: חברה, לימודים, עבודה, קורס נהיגה. הרגשתי שמזלי פרח לגמרי. מישהי שהכרתי עזבה אותי בטבעיות כאילו הרגישה שכבר איני קיים בעולם הזה. הלימודים נראו לי חסרי תוחלת. נטיתי למצוא בכל דבר את מונחי התורה הפנימיים שהכרתי. הקדוש-ברוך-הוא חיכה לי בכל פינה. לא הייתי מסוגל להשאר באותו מצב. או שאחזור בתשובה או שאשתגע. 

הסיוט הגדול ביותר היה מבחן נהיגה שערכתי על טוסטוס. איך אפשר להכשל במסלול נסיעה כה קצר על כלי-רכב של נערים?! כאשר עליתי על הטוסטוס, במגרש המקווקו ליד משרדי הרישוי בחולון, חשתי שאני מאבד את כל שיווי משקלי לעיני הבוחן. השתלט עלי חוסר בטחון מוחלט. נפשי כבר ידעה שאני כשלון גמור במגרש הצר הזה. מזלי בעולם החילוני פג לחלוטין. ניטלה ממני לגמרי הבחירה המייסרת. 

ובכל זאת היה לי כבד מנשוא לעשות את הצעד המכריע. הדבר הקשה מכל עבורי היתה המחשבה שלא אוכל לעסוק עוד בספרות, וגרוע מכך - בשירה. אז נפלה לי מחשבה נוספת. הרי נוכחתי בלימודי שגדול הסופרים העבריים - עגנון - וגדול המשוררים - ביאליק, הם בעצם יהודים מאמינים הגדושים במקורות הקודש. אמנם היתה להם ביקורת, מרומזת או אף נוקבת, כלפי מצב היהדות בזמנם, אבל מבוע יצירתם היה אמונתם הצרופה. פלא התורה האינסופי היה מקור ההשראה של הפלא המוגבל שביצירתם. הבנתי שפלא התורה עולה באין ערוך על הפלא שביצירותיהם, והרגשתי שפלא ההשגחה הפרטית בחיים היומיומיים עולה על הכל. ידעתי שכל האוצרות נמצאים ביהדות ואם ברצוני להיות סופר או משורר, אני מוכרח להכיר את מקורותיה. השבועה הפנימית הזאת נתנה לי את הכח לשים תרמיל על שכם ולעלות לירושלים מתוך תקוה כמוסה שביום מן הימים אזכה גם לשורר ולספר על כך. 

לקוח מספר 'אור חוזר' של הרב עודד מזרחי שליט"א
-מנהל הדף-
See Translation
 




רוצים לקנות לייקים לדף עסקי של פייסבוק?
רוצים עוקבים לאינסטגרם?
מה אתם רוצים? אנחנו מביאים
ליחצו כאן





רוצים ללמוד את סודות השיווק?
לדעת איך לגייס לידים בחינם?
קורס חינמי נפתח
ליחצו כאן





תנו לפראייר לבנות לכם אתר בחינם
הפראייר - יבנה לכם אתר בחינם
ולא תשלמו עד שלא תהיו מרוצים
ליחצו כאן


האתר הוקם במטרה לאגד את כל ההוכחות שהתורה אמת
ולהציג את השקפת העולם התורני

 

צור קשר

 
חפשו אותנו בפייסבוק